--- סוף עמוד 31 ---
"תכנית איחוד וחלוקה הינה אמצעי חשוב הנתון בידי הרשות התכנונית למצות את התועלת המרבית משטחי מקרקעין הנמצאים בתחומה לטובת הפרט והכלל... המטרה באיחוד וחלוקה היא ליצור התאמה ואיזון בין צרכי הפרט במימוש והנאה מהקרקע לבין צרכי הציבור בשימושי קרקע לטובת הכלל. במסגרת תכנית איחוד וחלוקה, מאחדים מגרשים שונים בתחום התכנית למצבור אחד ומחלקים מצבור זה מחדש למגרשים התואמים את צרכי הבנייה והשימוש של הפרט והציבור באזור, לעתים, תוך העתקת זכויות הבעלים ממקום למקום והפקעת חלק מהשטח לצרכי ציבור".
ראו בעניין זה גם דברי בית המשפט העליון בעע"מ 2279/19 הוועדה למתחמים מועדפים לדיור נ' נוימן (24/07/19) (להלן: "פסק דין נוימן"), שם נקבע כדלקמן:
"כלי זה, שהינו יוצא דופן בארגז הכלים של גורמי התכנון בשל אופיו הקנייני, נועד לאפשר למוסדות התכנון להגיע לתוצאה התכנונית הרצויה בעיניהם באופן שמפחית בין השאר את הקושי שבריבוי בעלים בקרקע, ואת ההתנגדויות של בעלי קרקע שעשויים להקשות על הליך התכנון ומימושו. כלומר, מטרתו לעזור לגורמי התכנון לפעול כך שהבעלות בקרקע לא תהווה אילוץ שיפגע באיכות התכנון ומימוש התכנית באופן מיטבי".
92. על פי הפסיקה מנגנון האיחוד והחלוקה נועד לשמש שתי תכליות עיקריות: הראשונה, לשרת צרכים תכנוניים במצבים בהם נדרש לבצע חלוקה יעילה יותר של החלקות בתוך מרחב מסוים, על מנת להתאים את החלוקה לצרכים התכנוניים; השנייה, חלוקה צודקת של הנזק וההשבחה בין בעלי מקרקעין בתחומי תכנית. ראה: עע"מ 9403/17 הוועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור נ' כרמלי (26/06/19) (להלן: "פסק דין כרמלי"). לאור מאפייני ההליך של איחוד וחלוקה ותכליתו התכנונית, נקבע כי רשאיות רשויות התכנון להחליט על אופן השימוש בו ולבחור בדרך העשויה לקדם באופן היעיל ביותר את מטרותיה התכנוניות של התכנית הרלוונטית.
93. במסגרת בג"צ 9402/03 בוכניק נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה (18/03/07) (להלן: "פסק דין בוכניק"), התייחס בית המשפט העליון לנקודת המוצא לפיה יש לדון בטענות שעולות בעניין איחוד וחלוקה, ובלשונו:
"נקודת המוצא לבחינת טענותיהם של העותרים צריכה להיות כי אין לו לאדם זכות קנויה להיכלל בתכנית משביחה ולא תישמע טענה מפי אדם שהוא זכאי לסעד אך ורק בשל העובדה שמקרקעי שכניו פותחו ומקרקעיו שלו לא זכו לפיתוח..
....
זוהי נקודת המוצא לדיון וזוהי גם נקודת הסיום. על מנת שתקום חובה לרשויות התכנון לשנות החלטתם באופן שקרקעות העותרים הן שיפותחו היה על העותרים הנטל להראות כי ההחלטות התכנוניות מקורן בשיקולים זרים או בהפליה אסורה כלפי העותרים. בסופו של יום לא מצאתי כי יש בטענות העותרים כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט בהחלטות רשויות התכנון".