107. העותרים טענו בנוסף, כי יש לכלול במסגרת טבלת האיזון את השטחים בחלקה 12 שייעודם ציבורי ונכללו במתחם האיחוד וחלוקה, תוך קביעת שווים כשווי של שטח חקלאי. למעשה בטענה זו מבקשים העותרים לבצע שחזור זכויות ביחס לחלקם בחלקה 12 שיועד לדרך, ולתקן את טבלאות האיזון וההקצאה בהתאם. מהנתונים שהוצגו בתשובת המשיבות 2-1 עולה כי בניגוד לטענת העותרים חלקה 12 כוללת מספר תאי שטח שייעודם ציבורי. בנוסף לתאי השטח בהם עוברת דרך 762, מסומנים בייעוד דרך שטחים נוספים, הכוללים גם את תא שטח 673 שמוגדר כדרך גישה ליישוב רכסים שהופקע בהתאם לתכנית הפרסה (תמ"ל 1066). בטענתם מבקשים למעשה העותרים כי תא שטח 673 שהופקע במסגרת תכנית הפרסה ייכלל בטבלאות האיזון על פי ייעודו הקודם להפקעה (ייעוד חקלאי) ולא על פי הייעוד המאושר בעת אישור תכנית הפרסה (ייעוד דרך).
108. בקשה לשחזור זכויות משמעה כי מקרקעין אשר ייעודם שונה בתכנית קודמת, ואשר הבעלות בהם הועברה או צפויה להיות מועברת לרשות, יכללו בתכנית איחוד וחלוקה מאוחרת יותר ויהיו חלק מטבלאות ההקצאה והאיזון של התכנית המאוחרת בייעוד המאושר, בו סומנו טרם אישורה של התכנית הקודמת, כאשר בעלי הזכויות במגרשי התמורה "במצב נכנס" שירשמו בטבלאות האיזון יהיו הבעלים המקוריים של הקרקע. הוראה בדבר שחזור זכויות של בעל מקרקעין צריכה להיכלל בתכנית הקודמת ובתכנית המאוחרת. הגישה בפסיקה היא שככלל יש להימנע משימוש בפרקטיקה של "שחזור זכויות" וככל שנוקטים בפרקטיקה זו נדרשת זיקה תכנונית הדוקה ומשמעותית בין שתי התכניות, הקודמת ומאוחרת, וכן על הדבר להיות קבוע מראש בתכנית הקודמת. ראה: בג"צ 4914/91 איראני נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד מו(4) 749 (1992) (להלן: "פסק דין איראני").
--- סוף עמוד 36 ---
109. במקרה הנדון, סבורני כי לא עלה בידי העותרים להצביע על קיומה של זיקה תכנונית הדוקה ומשמעותית בין התכנית נשוא העתירה לבין תכנית הפרסה שמכוחה הופקע החלק של השטח הציבורי מתוך חלקה 12. מהנתונים שהובאו בפני עולה כי שתי התכניות תוכננו בנפרד ובתקופות זמן שונות. בעוד התכנית נשוא העתירה אינה נכללת בתכנית המתאר ליישוב רכסים, תחום תכנית הפרסה נכלל בתכנית המתאר ליישוב רכסים. מכאן עולה כי מוסדות התכנון ביקשו לקדם תכנון על תחום שטחה של תכנית הפרסה עוד טרם קידום התכנית נשוא העתירה. ערה אני לכך ששתי התכניות נושקות אחת לשנייה, ואולם התכניות נושקות אך בחלק קטן מהשטח ואין תלות בין מימוש תכנית הפרסה לבין התכנית נשוא העתירה. בנוסף, התכנית נשוא העתירה אינה משנה את ייעודו של השטח המיועד לדרך מס' 1 אשר אושרה בתכנית הפרסה וסומנה במסגרתה להפקעה. לפיכך, סבורני כי לא ניתן לקבוע בנסיבות העניין, כי קיימת כאמור זיקה תכנונית הדוקה בין שתי התכניות המחייבת ראייתן של שתי התכניות כמהלך תכנוני אחד המצדיק שחזור הזכויות המבוקש. נהפוך הוא, קבלת בקשת העותרים לשחזור זכויות עשויה להפר את עקרון השוויון היחסי, שכן במצב דברים כזה נטל הפיצוי בגין החלקה שסומנה להפקעה בתכנית הקודמת (תכנית הפרסה) בייעוד דרך יוטל על בעלי הזכויות בתכנית נשוא העתירה ולא על מי שאמור לשאת בנטל ההפקעה – כלל הציבור. ראה: פסק דין בן משה.