171. המשיב 19 הגיש תשובה לעתירה, במסגרתה עתר אף הוא לדחיית העתירה. לעמדתו, אין סימוכין לטענת העותרת כי שתי תכניות התמ"ל (תכנית הפרסה והתכנית נשוא העתירה) הן תכניות עוקבות זו לזו המהוות מהלך תכנוני אחד ומשולב אשר מצדיק הפעלת מנגנון "שחזור הזכויות", ולכן, דין טענת העותרת בעניין זה להידחות. בנוסף, טען המשיב 19 כי גם אין מקום לקבל טענת העותרת לקיומה של אפליה מגדרית בהקצאת מגרשי התמורה, שכן בפועל עולה כי אופן הקצאת המגרשים נעשה לבקשת ועד הכפר בהתייעצות עם מרבית בעלי הקרקע והיישוב אבטין. מכל מקום, נטען כי דין העתירה להידחות מטעמים של איזון, צמצום נזק ועלויות ומטעמי הסתמכות.
דיון והכרעה בעת"מ 8277-02-21 קרמאן נ' הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור ואח'
172. עתירה זו מעלה שתי טענות עיקריות: טענה אחת עניינה בבקשת העותרת לשחזור זכויות; וטענה שניה נוגעת לאופן הקצאת מגרשי התמורה אשר לעמדת העותרת נגועה באפליה מגדרית ולבקשת העותרת להקצות לה מגרשי תמורה בייעוד מגורים חלף המגרשים שהוקצו לה בפועל בייעוד מסחר ותעסוקה.
173. כאמור, מהלך של "שחזור זכויות" משמעו כי מקרקעין שייעודם שונה בתכנית קודמת (בענייננו, תכנית הפרסה) ואשר הבעלות בהם הועברה או אמורה להיות מועברת לרשות, יכללו בתכנית איחוד וחלוקה מאוחרת (בענייננו התכנית נשוא העתירה) ויכנסו לטבלאות ההקצאה והאיזון של התכנית המאוחרת, בייעוד המקורי בו סומנו המקרקעין טרם אישורה של התכנית הקודמת. לפי מהלך זה, בעלי הזכויות שיירשמו כזכאים למגרשי תמורה בטבלאות האיזון של התכנית החדשה יהיו הנפקעים המקוריים (בענייננו, העותרת) ולא הרשות שעל שמה נרשמה ההפקעה במסגרת התכנית הקודמת.
--- סוף עמוד 54 ---
174. בפסיקה נקבע כי על מנת לכלול הוראה בדבר "שחזור זכויות" נדרשת זיקה תכנונית הדוקה ומשמעותית בין שתי התכניות (הקודמת והמאוחרת) וכן על הדבר להיות מעוגן באופן מפורש במסגרת התכנית הקודמת. ראה: פסק דין אראני.
175. בענייננו, כפי שצוין גם במסגרת הדיון בעת"מ 17308-01-21 (עתירת עמריה) לעיל, לא ניתן לקבוע כי קיימת זיקה תכנונית הדוקה ומשמעותית בין התכנית נשוא העתירה לבין תכנית הפרסה שמכוחה הופקע החלק של השטח הציבורי מתוך חלקה 12. כאמור לעיל, שתי התכניות תוכננו בנפרד ובתקופות זמן שונות. בעוד התכנית נשוא העתירה אינה נכללת בתכנית המתאר ליישוב רכסים, תחום תכנית הפרסה נכלל בתכנית המתאר ליישוב רכסים. מן האמור עולה כי מוסדות התכנון ביקשו לקדם תכנון על תחום שטחה של תכנית הפרסה עוד טרם קידום התכנית נשוא העתירה. זאת ועוד, וכפי שצוין בעת"מ 17308-01-21 אמנם שתי התכניות נושקות אחת לשנייה, ואולם הדבר רלוונטי אך בחלק קטן מהשטח ואין תלות בין מימוש תכנית הפרסה לבין התכנית נשוא העתירה. בנוסף, התכנית נשוא העתירה אינה משנה את ייעודו של השטח המיועד לדרך אשר אושרה בתכנית הפרסה וסומנה במסגרתה להפקעה. לפיכך, סבורני כי לא ניתן לקבוע בנסיבות העניין, כי קיימת כאמור זיקה תכנונית הדוקה בין שתי התכניות המחייבת ראייתן כמהלך תכנוני אחד המצדיק שחזור הזכויות המבוקש. יצוין כי גם במקרה זה כמו גם בעתירה של עמירה - עת"מ 17308-01-21 - קבלת בקשת העותרת לשחזור זכויות עשויה להפר את עקרון השוויון היחסי, שכן במצב דברים זה נטל הפיצוי בגין החלקה שסומנה להפקעה בתכנית הקודמת (תכנית הפרסה) בייעוד דרך יוטל על בעלי הזכויות בתכנית נשוא העתירה ולא על מי שאמור לשאת בנטל ההפקעה – כלל הציבור. ראה: פסק דין בן משה.