--- סוף עמוד 7 ---
לעשות כן מתוך ידיעה ברורה כי מלמד לא יסכים למכור את מניותיו בחברת אר"י במידה וייפתח נגדו הליך משפטי על ידי מי מבעלי המניות באר"י. יתר על כן, נטען כי גונתר אכן הסתירה מבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שתי עובדות מהותיות: האחת, גונתר לא גילתה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אודות קיומם של צווי המניעה שהוצאו נגדה; והשניה, גונתר לא גילתה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אודות הסכם המכר שאושר על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד. נטען כי לו בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו היה יודע עובדות אלה, הוא בוודאי לא היה מעניק סעד זמני במעמד צד אחד, אשר מנוגד לצווי המניעה שהוצאו קודם לכן. באשר להיקף סמכותו של בית המשפט של פשיטת רגל לפי סעיף 178(ב) לפקודה; נטען כי סעיף זה מקנה סמכות רחבה לבית משפט של פשיטת רגל להחליט בכל שאלה בעניין שנדון לפניו, ובעניין הקשור לעניין הנדון לפניו. צו העיקול הזמני שהוצא פגע גם בקופת פשיטת הרגל, שכן הוא מנע את העברת המניות על ידי מלמד לרוכשת, ובכך סיכל את השלמת העסקה בשלמותה. משכך, קנה בית המשפט המחוזי את הסמכות לבטל את צו העיקול הזמני.
17. אר"י מצטרפת לטענותיה של גונתר, וטוענת כי אין בצו העיקול הזמני כדי לסכל את מימוש העסקה, שכן העסקה מעולם לא הותנתה בקבלת התמורה בפועל על ידי מלמד. עוד מתנגדת אר"י לפרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף 178(ב) לפקודה, וטוענת כי הוא אינו מסמיך את בית המשפט לבטל עיקול זמני שהוטל על צדדים שאינם קשורים בהליך פשיטת הרגל. כן טוענת אר"י, כי בית המשפט שגה בקביעתו כי בקשתה של גונתר לצו עיקול זמני עלתה לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט, וכי דווקא מלמד ובאי כוחו הם שבמשך שנים רבות חסמו ניסיונות לקיים דיון ענייני בטענות שהועלו נגד מלמד ונגד חברות שבשליטתו.
דיון והכרעה
18. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתגובות המשיבים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
19. בפתח הדברים יאמר, כי גונתר העלתה טענה מקדמית לפיה ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור מהווה "פסק דין חלקי", אשר סיים הלכה למעשה את עסקת המכר ובכך סתם את הגולל על הטענות בדבר תוקפו של צו העיקול הזמני. משכך, טענה גונתר, יש לדון בבקשתה כבערעור בזכות (ואולם ציינה כי למען הזהירות,
--- סוף עמוד 8 ---
הוגשה הבקשה כבקשת רשות ערעור). אין בידי לקבל טענה זו. כידוע, בענייני פשיטת רגל קובע סעיף 182(א) לפקודה כי זכות ערעור עומדת למי שנפגע מ"צו בפשיטת רגל". משכך, עלינו לבחון תחילה האם ענייננו ב"צו פשיטת רגל", וככל שאין מדובר בצו כאמור, חלים על ההחלטה דיני הערעור הרגילים, המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" באמצעות מבחן סיום התיק (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 126-125 (מהדורה שלישית, 2012). ראו גם, למשל: רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקאות 10-7 וההפניות שם (26.10.2011) [פורסם בנבו] ). בענייננו, ההחלטה מושא ההליך דנן הינה החלטה המבטלת צו עיקול זמני, והיא אינה עולה לכדי "צו בפשיטת רגל". כך גם מקובלת עלי עמדתם של מלמד והמנהלים המיוחדים, כי החלטתו של בית המשפט לא סיימה את ההתדיינות בתיק פשיטת הרגל, ובוודאי שלא הביאה לסיום המחלוקות בין הצדדים. ודוק. בתיק פשיטת הרגל שבמסגרתו ניתנה ההחלטה מושא הבקשה, ממשיכה ההתדיינות בין הצדדים בנוגע לחלוקת נכסי החייב, ולתביעות החוב נגדו. כך גם תביעתו של גונתר שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ממשיכה להתברר. מעבר לכך, ניתן לומר כי הסרת צו העיקול הזמני לא הביאה לסיומה של עסקת המכר, שכן מהותית, אושרה זו עם אישורו של בית המשפט את הסכם המכר, עוד ביום 12.7.2016. נוכח כל האמור, מסקנתי היא, אפוא, כי החלטת בית המשפט הינה "החלטה אחרת" אשר הדרך להשיג עליה היא באמצעות הגשת בקשת רשות לערער (ואכן, כך הגישה גונתר את הבקשה דנן).