270. בשים לב למעמדן של שתי החברות (גלובל מסחר וגלובל הנדסה) כמעבידות של התובע, כמזמינות העבודה וכמחזיקות המקרקעין בהם בוצעה העבודה אליה נשלח התובע, אני סבורה כי שיעור האחריות של שתי החברות הללו בינן לבין עצמן צריך להיות זהה, כך שבתביעת המל"ל שלא כוונה אל נאשף באופן אישי, שיעור האחריות של כל אחת משתי החברות יעמוד על 37.5%. בנוסף, בנסיבות בהן נאשף הוא הבעלים והמנהל של שתי החברות הללו, אני סבורה כי נכון יהיה להעמיד את אחריותו האישית על שיעור זהה לזה של כל אחת משתי החברות. משכך, בתביעתו של התובע 1, שכוונה גם כנגד נאשף באופן אישי, שיעורי האחריות צריכים להתחלק כך ש 25% יחולו על נאשף אישית, 25% יחולו על גלובל הנדסה ו – 25% יחולו על גלובל מסחר.
271. שיעור אחריותו של אבו עטיה יעמוד כאמור על 25%.
272. בשולי הדברים ובמאמר מוסגר אעיר כי גם לו הייתי משתכנעת אחרת וקובעת כי לפרי אור הייתה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע וכי זו הופרה בנסיבות, עדיין לא הייתי מוצאת לנכון לקבוע את אחריותה בשיעור העולה על 10% בנסיבות, תוך שהייתי קובעת כי שיעור זה יופחת משיעור האחריות של קבוצת נאשף, בחלקים שווים ובהתאמה.
למעלה מן הנדרש – פרשנות ההסכם בין פרי אור לשוכרי המתחם
273. מאחר שלא מצאתי לנכון להטיל אחריות כלשהי על פרי אור בנסיבות, ממילא התייתר הדיון בהודעה לצד שלישי שהגישה כנגד קבוצת נאשף וכנגד נייר און, כמו גם בהודעה לצד רביעי שהגישו קבוצת נאשף נגד פרי אור ונייר און.
274. לצד זאת, ואך על מנת שלא יימצא הנייר חסר, אבהיר להלן עמדתי בשאלת פרשנות הוראות ההסכם בכלל והוראת ס' 7 להסכם בפרט, הקובעת את חובותיו של השוכר ביחס למושכר וסביבתו.
275. טרם אדון בהוראות סעיפים אלו ובפרשנותן, נכון יהיה להציב לנגד עינינו את המסגרת המשפטית לדיון בשאלת פרשנותן של הוראות הסכמיות בפן המשפטי העקרוני.
276. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – "חוק החוזים כללי") קובע:
--- סוף עמוד 48 ---
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."
277. בבוא הפסיקה לצקת תוכן אל ס' 25(א) לחוק החוזים כללי נקבע כי:
"מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. לעתים יוכל הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי ולעתים, במקרים בהם הנתונים שבפניו אינם מספיקים, יאלץ להסתפק בקביעת אומד הדעת האובייקטיבי של הצדדים. במקרה זה לא ישאל עצמו מה הייתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי, אלא מהי כוונתם של צדדים סבירים. ראשית, ינסה הפרשן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, דהיינו אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם [...]