16. בית המשפט קמא לא חלק על כך שבנק רשאי לסרב לתת שירות לאדם המטיל אימה על פקידי הבנק, אלא קבע כי הבנק לא הניח תשתית ראייתית נאותה, שיש בה די כדי לבסס את טענתו לקיומו של חשש כאמור בעניינו של המשיב. זאת, בעיקרו של דבר, משמצא כי תצהירו של קצין הביטחון הארצי הוא "כולו עדות שמיעה" (פסקה 10 לפסק הדין), ובהתחשב בכך שלא הובאו ראיות נוספות, מלבד תצהיר זה, התומכות בגרסתו של הבנק. בעניין זה דעתי שונה מדעתו של בית המשפט קמא.
17. ראשית, ייאמר כי בעשורים האחרונים הולכת וגוברת בדיני הראיות הישראליים המגמה לעבור מכללים נוקשים של קבילות להערכות של משקל הראיות ומהימנותן, תוך העדפת השיטה הבוחנת את הראיה לגופה חלף פסילתה על הסף (ראו, מבין רבים: דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 716-715 (2005); ע"א 3038/05 זידאן נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון, פסקה 5 (9.8.2006); ע"א 8423/06 שדה נ' לוינזון, פסקה 19 לפסק דינה של השופטת עדנה ארבל, ופסקאות ג'-ה' לחוות דעתו של השופט (כתוארו אז) אליקים רובינשטיין (10.8.2010)). בהתייחס לכלל הפוסל עדות מפי השמועה, מתבטאת מגמה זו בנטייה להסיר את מגבלותיו של הכלל מקום בו על פני הדברים אין חשש משמעותי למהימנות העדות. כך, במקום לחסום את דרכה של הראיה לבית המשפט, ניתן יהיה ליתן ביטוי לחשש האפשרי מפני מהימנותה בשלב הערכת משקלה (ראו, למשל, ר"ע 423/83 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוחה סילוורמן ז"ל, פ"ד לז(4) 281, 287-286 (1983); ע"א 703/86 ברנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 529, 533-532 (1989); ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 28 (21.2.2007)). על רקע האמור, סבורני כי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה תצהירו של קצין הביטחון הארצי הוא "מתחילתו ועד סופו עדות שמיעה" (פסקה 12 לפסק הדין) מהווה פסילה כוללנית וגורפת של האמור בתצהירו, בלא הבחנה ממשית בין הטענות והראיות השונות שהובאו. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם המגמה שצוינה לעיל, וכן עם הצורך לבחון את משקלן המצטבר של הראיות, גם אם נפל פגם בראיה כזו או אחרת (ראו: ע"א 8168/09 ועד חברת עולי משהד (אירן) ירושלים נ' הועד המרכזי לעולי (אנוסי) משהד אירן בישראל, פסקה 22 (23.10.2012); ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה ואח', פסקה 30 (15.7.2013)).
18. על מנת לבסס טענה לסירוב סביר מהטעם שמדובר בלקוח המטיל אימה על פקידי הבנק נדרש הבנק להציג ראיות המתייחסות לשני עניינים: ראשית, ההחלטה לסרב לתת שירות ללקוח בו עסקינן נובעת מקיומו של חשש קונקרטי וממשי אצל פקידי הבנק האמורים לטפל בענייניו של אותו אדם מפני התנהלות אלימה ומאיימת מצידו (להלן: הרכיב הסובייקטיבי); שנית, לחששם האמור של פקידי הבנק יש ביסוס באירועים שהתרחשו ובמידע אמין, ואין הוא ניזון אך משמועות, חששות בעלמא או דעות קדומות (להלן: הרכיב האובייקטיבי). ודוק, בהעדר הרכיב הסובייקטיבי, אין החשש מהלקוח מהווה הסבר אמין לסירוב להעניק לו שירות; בהעדר הרכיב האובייקטיבי, אין החשש מהלקוח מהווה הצדקה נורמטיבית לסירוב. להתרשמותי, הבנק ביסס כהלכה את שני הרכיבים הללו במקרה בו עסקינן.