לאור האמור לעיל הנני קובעת כי בהסכם העברת הפעילות ובהודעת ההמחאה, התכוונו הצדדים להמחות לס"ס ישראל אך ורק את זכויותיה של ס"ס רשתות הנובעות מהסכמי הזיכיונות, להבדיל מהתחייבויותיה שהמשיכו לחול ולחייב את ס"ס רשתות כלפי הזכיינים השונים.
44. סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים קובע כדלקמן:
"זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה"
בענייננו, עיון בהסכם הזיכיון שנחתם בין התובעת לבין ס"ס רשתות מלמד כי לא נקבעה בו כל תניה המגבילה את ס"ס רשתות מלהעביר את זכויותיה על פי ההסכם לצד ג', ובהינתן העובדה שעסקינן בזכות "עבירה" על פי דין, לא היתה דרושה הסכמת התובעת להעברת זכויותיה של ס"ס רשתות על פי הסכם הזיכיון לס"ס ישראל.
45. התובעת טענה כאמור כי הסבת הסכמי הזיכיונות לטובת ס"ס ישראל, כוללת בחובה גם המחאת ההתחייבויות של ס"ס רשתות הכלולות בהסכמים הנ"ל.
אין בידי לקבל טענה זו.
סעיף 6 לחוק המחאת חיובים קובע כדלקמן:
"חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין" [ההדגשה אינה במקור, כ.ג']
עינינו הרואות כי להבדיל מהמחאת זכות שאינה טעונה הסכמת החייב, להמחאת חבות לא יהיה תוקף משפטי ללא הסכמתו של הנושה.
בענייננו, הסכם הזיכיון שנחתם בין התובעת לבין ס"ס רשתות כלל בתוכו מערכת של זכויות וחובות לכל אחד מן הצדדים. יוצא אפוא שלא ניתן להמחות את ההסכם בשלמותו ללא הסכמת הנושה, ובמקרה שבפנינו התובעת. למותר לציין כי דרושה גם הסכמת הנמחה (ס"ס ישראל) להמחאת החבות אליה, מה שלא מתקיים במקרה שבפנינו כפי שפורט בסעיף 43 לעיל.
התחייבותה של ס"ס רשתות בהסכם הזיכיון להקנות לתובעת בלעדיות הינה בבחינת חבות עליה חל סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, ולפיכך חבות זו לא ניתנת להמחאה לצד ג' (ס"ס ישראל) ללא הסכמתה של התובעת (הנושה), ובהעדר הסכמה כאמור, הנמחה אינו נכנס בנעליו של הממחה (ס"ס רשתות) לצורך קיום החבות הנ"ל, אף אם החבות קוימה הלכה למעשה על ידו. בהקשר זה הנני מפנה לדברים שנכתבו ברע"א 2040/16 ישראכרט בע"מ ואח' נ' עכבר הכפר מלאכת מחשב בע"מ (15.5.2016) כדלקמן:
"חייב אינו רשאי להמחות את חבותו לאחר אלא בהסכמת הנושה ובהיעדר הסכמה כאמור, גם במקרה שבו חיוביו של החייב נפרעו על ידי צד שלישי, לא ייחשב אותו צד שלישי כמי שבא בנעליו של החייב (ראו: סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969; רע"א 12027/04 סלמאן נ' סליבא ובניו (1995) בע"מ [פורסם בנבו] (25.7.2005); ע"א 3990/91 אבנר נ' עציוני, בפסקה 10 (22.9.1994); ע"א 445/80 ג'ברה נ' המועצה האזורית בקעת בית-שאן, פ''ד לז(1) 421, 432 (1983); ע"א 594/79 פאקא תעשיות בע"מ נ' כרמלה רוטנברג, פ''ד לו(3) 309, 327 (1982))"