48. בפסיקה נקבע שטענת השיהוי הנטענת במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש מצומצם ובנסיבות חריגות בלבד, ולבית המשפט שיקול דעת לקבוע מהן הנסיבות והמקרים בהם יוחל, ומתי יש להימנע מכך. במסגרת זו, ישקול על דרך האיזון את האינטרסים ההדדיים של הצדדים, מאזן הנזקים ביניהם, מהות התביעה והסעד המבוקש. ככל שמדובר בתביעת לעניין זכות בעלת משקל רב יותר, כך יימנע בית המשפט מלסלקה על הסף בטענת שיהוי. לפיכך, תביעה לא תיחסם בשל טענת שיהוי אלא כאשר התמלאו התנאים המוקדמים לכך. עם זאת, השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות בהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לעניין זה אפנה לע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, פ"ד נז(5) 433 ;
"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק...קבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם...נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות, וקוזה מאפיין את הפסיקה בנושא זה לאורך שנים...". (שם, עמ' 445).
בהמשך נקבע:
"השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות שבהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין". (שם, עמ' 448).
ומן הכלל אל הפרט:
49. בעניינו, תחילה יש לברר האם התובעים ידעו אודות עילת התביעה או שהיה עליהם לדעת, וכטענת הנתבעים ישבו בחיבוק ידיים. אקדים ואציין שמצאתי את התשובה לשאלה בחיוב. ובמה דברים אמורים? דומה שאין חולק אודות חשיבות המועד בו נודע לתובעים אודות קיומו של ייפוי הכח. לאורך כל ההליך טענו שזה הוסתר מפניהם, תוך שרימו אותם ולא גילו להם אודות זכויותיו של מ' כפי שהוענקו לו. למשמע עדותם כמו גם עיון בכתבי בי- הדין אותם הגישו, מצאתי שלעניין זה גרסתם לא הייתה סדורה כלל ועיקר, תוך שהציגו שלל גרסאות עובדתיות, שאינן מתיישבות האחת עם השנייה. ואפרט; תחילה טענו התובעים שנודע להם על קיומו של ייפוי הכח בשנת 2014 בסמוך להגשת התביעה. גרסה נוספת נמצאת בסעיף 11 לכתב התביעה המקורי שם טענו שגילו אודות יפוי הכח בחודש 6/14 בבית אבי התובע לאחר שנתבעים הגישו בקשה לצו מניעה זמני בתביעה לפירוק שיתוף. לאחר מכן, בסעיף 11 לכתב התביעה המתוקן טענו טענה חדשה לפיה זה הומצא להם ע"י בן הדוד, מר ב.ל. גם בעדותם לא עלה בידי התובעים להוכיח אף אחת מהגרסאות הנטענות. כאשר נשאלה התובעת לעניין הסתירות שעלו בגרסאותיה לא עלה בידיה ליתן הסבר, כך שתשובותיה היו לקוניות ומתחמקות. אפנה לעניין זה לעדותה בעמוד 42 שורות 16-31 שם הצהירה:
ש. מפנה לסעיף 4 לתצהירך, כתבת סיפור שלם על ב.ל שאמר שבחזקתו יש ייפוי כוח. כמו כן מפנה לסעיף 11 לכתב התביעה המקורי שהגשת (מקריא את הסעיף) – את כותבת שאיתרת את ייפוי הכוח בביתו של ***** (אבא שלך בעלך). הסיפור, שבסעיף 11 בכתב התביעה המקורי, נכון?
ת. זה לקחנו מב.ל.
ש. הסיפור של ***** היה סיפור לא אמיתי?
ת. לא יודעת, את המסמך לקחתי מב.ל.
ש. אם מישהו אומר שמצא את זה בביתו של אבא של כ', זה לא נכון?
ת. זה ב.ל שנתן לנו את המסמך, אף פעם לא ראינו את המסמך.
ש. הסיפור בתביעה המקורית לא נכון?
ת. אני אמרתי שלקחנו מב.ל , אף פעם לא ראינו המסמך לא אני ולא בעלי.
ש. זה שני סיפורים הפוכים, אחד מהם בטוח שקרי.
ת. אני לא משקרת, אני מדברת אמת.
ש. לא יכול להיות ששניהם נכונים. אני רוצה להסביר לך הסבר אחר: לא זה נכון ולא זה נכון כי בעלך כ' הוא בנו של ****, ממילא יש לו את ייפוי הכוח מלפני שנים.
ת. אם היה לו היה אומר ולא מחכה עד שיגיד לי. אמרתי שזה היה במקרה.