50. גם התובע לא ידע להסביר את הסתירה בגרסאות, ובחקירתו אף הודה שהגרסה ולפיה מצאו את ייפוי הכח בבית אביו, אינה נכונה. כאשר נשאל אם יש עוד דברים לא נכונים בתצהירו, השיב שאינו יודע. כמו כן אישר שאינו יודע מדוע שינה את גרסתו. אפנה לעניין זה לעדותו בעמוד 46 שורות 35-34 שם הצהיר:
ש. אני מפנה אותך לתביעה שאתה הגשת בסעיף 11 "לאחר מכן בעקבות איתור ייפוי הכוח הבלתי חוזר... בביתו של המנוח..." – זה אבא שלך.
ת. כן.
ש. כתבת בסעיף שמצאתם אותו בביתו של אביך. זה לא אמת מה שכתבת פה?
ת. זה לא נכון.
ש. יש עוד דברים לא נכונים בתצהיר שלך?
ת. לא יודע, תשאל. רשמתי איפה מצאתי.
ש. יש לך הסבר למה החלטתם לשנות גרסה בנושא הזה? זה שהייפוי כוח נמצא אצל אביך עשרות שנים זה מפורר את כל הגרסה שלכם לכן שיניתם גרסה.
ת. אמרתי לך שאני לא זוכר. רשמתי שפעם אחת ראיתי שב.ל נתן לי את הייפוי כוח, זה הכל.
מהאמור, מצאתי לקבוע שלא עלה בידי התובעים להוכיח טענתם ולפיה ייפוי הכח נמסר לידיהם ע"י מר ב.ל, תוך שהתרשמתי שידעו, או למצער, היה עליהם לדעת על קיומו, במועד מוקדם מהנטען; ואסביר.
51. טענה מרכזית שהובאה לפניי ויש בה ללמד על ידיעת התובעים אודות זכויותיו של מ' בהתאם לייפוי הכח נעוצה בעובדה שהבית בו התגוררה בו התובעת עד לחתונתה, בנוי על קרקע שנקנתה ע"י מ' מכספי מכירת חלק מזכויותיו בחלקה ===גוש ===, ואשר הוענקו לו בהתאם לייפוי הכח. זכויותיו אלה מכר מ' למר מ.ע מכפר ***, וזאת בהתאם ליפוי כח נוטריוני בלתי חוזר מיום 5.3.72 עליו חתום. התובעת בחקירתה אישרה שהזכויות בבית נקנו ע"י אביה או אמה, ועת עומתה עם המסמכים המלמדים על מכירת זכויותיו של מ', ואשר צורפו לכתבי הטענות, לא ידעה ליתן הסבר מניח את הדעת והשיבה בתשובות לקונית ומתחמקות. (ראה לעניין זה עדותה בעמוד 40 שורות 12-25, ובהמשך בעמוד 41-42 שורות 18-36, ושורות 1-15).
52. חיזוק נוסף לידיעת התובעים אודות קיומו של ייפוי הכח מצאתי בכך שעוד בשנת 1999 ניהלו תביעה אזרחית כנגד רוכש הקרקע שהייתה בבעלותו של מ' ואשר גם הזכויות בה הוענקו לו מכח אותו ייפוי כח. כאשר עומתה התובעת עם עובדה זו ענתה "אולי אבל אין לנו" (ראה עדותה בעמוד 42 שורות 4-8).
53. זאת ועוד; אין חולק שהתובעת ואמה היו היורשות על פי דין אחר המנוח מ' והאם הסתלקה לטובת התובעת. מ' נפטר בשנת 1977 וצו הירושה ניתן בשנת 1999. בשים לב לכך שאמה של התובעת הסתלקה מעיזבונו לטובתה, מתחזקת המסקנה, כי צו הירושה ניתן לבקשת התובעת או מי מטעמה, שהייתה באותה העת בגירה בת כ- 24 שנים, מתוך רצונה לממש את הנכסים שהזכויות בהם היו רשומות על שמו של מ'. כאשר נשאלה לעניין זה בחקירתה, שוב השיבה בתשובות מתחמקות, לא זכרה כל פרט הקשור בהליך הוצאת צו הירושה ואף לא את המועד בו ניתן (ראה עדותה בעמוד 38 שורות 25-33 ובהמשך בעמוד 39 שורות 4-20). כאשר עומתה עם הטענה ולפיה ביקשה להוציא צו ירושה מאחר והיה ידוע לה על אדמות הירושה, השיבה "אמרתי שאני לא זוכרת" (ראה עמוד 38 שורות 34-35).