בית משפט לענייני משפחה בקריות
תמ"ש 8153-05-16 ד ואח' נ' ד ואח'
לפני כבוד השופטת ליאת דהן חיון
תובעים
1.א.ד
2.ד.כ.מ
באמצעות ב"כ עו"ד מוחמד חיגאזי
נגד
נתבעים
1.ע.ד
2.א.א.ד
3.פ..ד
4.ר.ד
5.א.ד
באמצעות ב"כ עו"ד ויסאם יאסין
6. ת.ד
7.פ.ד
8.ע.א.ר
9.פ.ע.א (המנוח)
10.ה.ד
11.ס.ד
12.ו.פ.ד
13.מ.ס.ד (המנוח)
14.ע.ד
15.ע.ד
16.ע.ד
17.ו.ד
18.ח.ע.א (המנוח)
19.י.ד
20.ח'.א.ד
21.א.ד
22.ר.ד
23.ע.א.א (המנוח)
24.ב.ד
25.מ.ד
26.ח.ע.ד (המנוח)
27.מ.ח.ד
28.מ.ח.ד
29.מ.ד
30.כ.ע.ד (המנוח)
31.מ.כ.ד
32.ע.כ.ד
33.ב.כ.ד
34.ס.כ.ד
35.ע.ד
36.מ.ע.ד (המנוח)
פסק דין
עניינו של פס"ד זה בפרשנות לשון ייפוי כח בלתי חוזר במסגרתו התחייב המנוח לעשות עסקאות במקרקעין שונים.
רקע בקצרה:
1. המנוח ע.א.ח.ד ז"ל, שנשא בחייו ת.ז xxxxxx(להלן: "המוכר" או "הסב") אביהם של מ.ס.ע.ד; פ.ע.א.ד; מ.ע.ד; ע.א.א.ד; ח.ע.א.ד; א.ע.א.ד (להלן: "הבנים" או המוטבים").
2. התובעים בני זוג הנשואים זל"ז. התובעת (להלן: "התובעת") הינה היורשת היחידה של אביה מ.ע.ד ז"ל (להלן: "מ' ") שנפטר כשהייתה בת שנתיים בלבד והינה בתו היחידה. התובע (להלן: "התובע") הינו בנו של מ.ס.ע.ד ז"ל, אחיו של מ', ובן דודה של התובעת. הנתבעים 1-5 והתובעים הינם בני דודים מצד האב (ילדי המנוח א.ע.א.ד ז"ל, ונכדיו של ע.א.ח.ד ז"ל- הסב) (להלן: "הנתבעים").
3. בחודש נובמבר 1960 חתם הסב על ייפוי כח בלתי חוזר במסגרתו התחייב לעשות עסקאות במקרקעין שונים לטובת חמשת בניו וחמשת נכדיו, הם הנתבעים (להלן: "ייפוי הכח"). במועד החתימה על ייפוי הכח, בניו היו בחיים למעט בנו א.ע.א.ד, אבי הנתבעים.
4. המחלוקת בעניינו הינה בפרשנות לשון סעיף 8 לייפוי כח (להלן:" פסקה 8 או שמינית"), כך שלגרסת התובעים מלשון הפסקה השמינית יש להתייחס לנתבעים כישות אחת, ומכאן שהם ביחד זכאים לחלק שווה כמו כל אח (דודיהם), קרי 1/6 מהזכויות המועברות, ומנגד סבורים הנתבעים שלכל מוטב כמפורט בפסקה השמינית, הוענקו זכויות, ומכאן שיש לערוך חלוקה שווה בין כולם כך שחלקו של כל מוטב יהיה 1/10 מכלל הזכויות המועברות בנכסים הבאים (להלן: "נכסי המקרקעין");
א. זכויות בנכס === הידוע כחלקה == (דאז 3) בגוש ==
ב. זכויות בנכס ==== הידוע כחלקה ===(דאז 101) בגוש ===
ג. זכויות בנכס === הידוע כחלקה ==== (דאז 104) בגוש ====
ד. זכויות בנכס ==== הידוע כחלקה === (דאז 87)בגוש ===
ה. זכויות בנכס === הידוע כחלקה === (דאז 86) בגוש ===
ו. זכויות בנכס === הידוע כחלקה (דאז 9) בגוש ====
5. ייפוי הכח נשוא המחלוקת נכתב בשפה הערבית והתובעים הגישו תרגום לשפה העברית שנערך ע"י הנוטריון עו"ד ח' (ראה הודעתם ביום 19.8.18). עפ"י התרגום, "ו" החיבור מופיעה אך ורק לפני המילה "ובני א***.." (מלשון בניו, הם הנתבעים); הנתבעים מתנגדים לתרגום וטוענים שנפל בו פגם מהותי כך שהושמטה ע"י עורך התרגום אות "ו" החיבור.
6. ביום 23.4.18 הגישו התובעים הודעה בדבר המצאת כתב התביעה, בקשה לצו מניעה זמני והחלטה מיום 3.5.16 לכלל הנתבעים, למעט לנתבע מס' 36 ז"ל אשר נפטר בטרם עת ללא שארים. כתב הגנה הוגש רק מטעם הנתבעים.
7. ביום 31.10.18 הוגשו תצהירים חתומים מטעם הנתבעים מספר 9-33 ונתבע מספר 35, במסגרתם הצהירו שהם מסכימים לסעד המבוקש בתביעה.
הסכמות הצדדים והמחלוקת להכרעה :
8. במסגרת קדם המשפט שנערך ביום 27.2.19 הצהירו ב"כ הצדדים כדלקמן:
"המחלוקת הינה האם בשאר החלקות של המנוח ע.ב.ח.ד (הסבא) לפי ייפוי הכוח, צריכות להירשם 1/6 או 1/10."
9. בסעיף 14 לסיכומי התובעים ובדיון ההוכחות מיום 7.2.20 טען ב"כ שהמחלוקת העיקרית והיחידה הינה שאלת פרשנות הפסקה השמינית לייפוי הכח. כפי שנרשם לפרוטוקול (ראה: עמ' 30 לפרוטוקול שו' 9-11):
"....נשארה לנו נקודת מחלוקת אחת. טוב חברי עשה שהוא מודה בזכויותיה של גב' א.ד מכוח הייפוי כוח, אבל יש עוד נקודה שלאורך כל הדרך אמרנו שבהתאם לייפוי הכוח בלתי חוזר לטענתנו מגיע ל מ', אביה של א.ד, 1/6 ולא 1/10 כמו שהם מנסים להראות".
10. עוד הוסכם שלעניין המחלוקת לפניי לא תידון שאלת תוקפו של צו הירושה שניתן אחר הסב. לעניין זה אפה לדברי ב"כ התובעים בדיון שהתקיים ביום 7.12.20;
"מבלי להודות בכל טענה לצורך ההכרעה בתיק עסקינן, אני יודע ומאשר שבית המשפט יקבע על בסיס זה שצו הירושה בר תוקף וככל ויש לנו טענות לעניין צו הירושה עלינו להגיש בקשה לביטול." (עמ' 30 לפרוטוקול שו' 15-18).
כך גם טען בדיון מיום 30.01.20;
"אני מסכים שבית המשפט לא ידון בתוקף של צו הירושה, על אף שהודעת כל הנתבעים באי כשרותו של צו הירושה והם מודים ומתוודים שדינו להיות מבוטל." (עמ' 25 לפרוטוקול שו' 12-13).
11. עוד הוסכם בין הצדדים שלא קיימת כל מחלוקת ביחס לזכאותה של התובעת להירשם כבעלת זכויות בהתאם לחלקו של המנוח מ', בהיותה היורשת היחידה על פי דין (ראה לעניין זה דברי ב"כ הנתבעים בעמ' 29 לפרוטוקול מיום 7.12.20 שו' 4-5). לעניין זכויות המנוח מ' לפי הפסקה הרביעית לייפוי הכח הוסכם כי "ביחס לגוש === חלקה מספר 2 אנחנו מסכימים ש מ' היה זכאי להירשם כ 100% מבעלי הזכויות ועל כן א.ד זכאית להירשם". (ראה דברי ב"כ הנתבעים בעמ' 29 לפרוטוקול שו' 14-16).
12. מכאן, בהתאם להסכמת הצדדים, המחלוקת היחידה העומדת להכרעה במסגרת פס"ד זה הינה פרשנות לשון הפסקה השמינית, קרי, האם כטענת התובעים, הנתבעים מהווים אחד, ומכאן כל מוטב זכאי לקבל 1/6 מהזכויות המועברות, או שמא, כטענת הנתבעים, כל אחד מהם זכאי לחלק שווה ככלל המוטבים, ומכאן שכל מוטב זכאי לקבל 1/10 מהזכויות המועברות. בהתאמה לאמור, לא יידונו טענות משפטיות ועובדתיות נוספות שנטענו ע"י הצדדים ואשר אינן צריכות עם המחלוקת לפניי.
עיקר טענות הצדדים:
טענות התובעים:
13. בשל העובדה שהתובעת הינה היורשת היחידה אחר מ', זכאית היא להירשם כבעלת זכויות בכלל הנכסים שהיו בבעלותו, או כאלה שהיה זכאי להירשם כבעלים, לרבות הזכויות בחלקות שהוענקו לו בייפוי הכח. לטענתם, זכויותיו של מ'לא הועברו על שמו עד היום, גם בחלקות אחרות אשר הזכויות בהן הוענקו לו במלואן במסגרת ייפוי הכח (חלקה** בגוש ***) בעוד הנתבעים נרשמו כבעלי זכויות ביתר, באופן שגרע מזכויותיו של מ' ואחיו, ובהתאמה לכך, בזכויותיהם.
14. לטענתם, ייפוי הכח הוסתר מהם ועל כן סברו שהסב לא התחייב להעניק ל מ' כל זכויות בנכסים. רק בחודש 06/2014, לאחר שהגישו בקשה לצו מניעה זמני ותביעה לפירוק שיתוף לעניין חלקות 129 ו- 126 בגוש === (תיק א בבימ"ש ---), קרוב משפחתם, מר ב.כ.ע.ד (להלן: "ב.ל") הציג בפניהם את ייפוי הכח ומסר להם העתקו וכך התברר להם אודות זכויותיו של מ'. לעניין העובדה שבכתב התביעה המקורי טענו שייפוי הכח נמצא אצל אביו של התובע, גרסו כי המדובר בטעות תמימה ובבקשה לצו מניעה זמני כמו גם בתצהירים אשר הוגשו בד בבד לכתב התביעה המקורי, טענו שהעתקו נמסר להם ע"י ב.ל.
15. התובעים סבורים שנוסחו של ייפוי הכח פשוט להבנה ואינו דורש סיוע חיצוני. לשונו קובעת שהסב חילק בין הבנים שווה בשווה את זכויותיו כך שכל אחד מהם זכאי לקבל 1/6 מהזכויות ומכאן שנתבעים אמורים להתחלק ביניהם בחלקו של אביהם ז"ל. וחרף זאת, רישום הזכויות בפנקסי המקרקעין נעשה שלא בהתאם להוראות לשון ייפוי הכח, כך שכל מוטב נרשם כבעל 1/10 מהזכויות במקום כבעל 1/6 מהזכויות, בדומה לדיני הירושות והצוואות.
16. לדידם, ככל ונדרשת פרשנות ללשון הסעיף, יש לפעול בהתאם לקבוע בסעיף 25 לחוק החוזים וכפי שנקבע בהלכת אפרופים ע"א 4628/93, קרי, לפרש את חוזה לפי אומד דעתם של הצדדים מתוך לשונו והנסיבות החיצוניות לו. עוד מפנים התובעים להלכה שנקבעה בע"א 7649/18 ובע"א 7729/18 רכבת ישראל נ' ביבי כבשים עפר ופיתוח בע"מ, לפיה באם מדובר בחוזה שהצדדים לו דאגו לכלול במסגרתו בצורה ברורה ומפורשת את מכלול זכויותיהם וחובותיהם ("חוזה סגור" בלשון השופט שטיין), אין מקום להחלת שיטת הפרשנות התכליתית ובמקרה כזה יש ליתן ללשון החוזה משקל מכריע לצורך פרשנותו. בעניינו, סבורים שלשון ייפוי הכח ברורה ונהירה ועל כן ייושמו העקרונות כפי שנקבעו בהלכת אפרופים, וגם לפי הפרשנות של נסיבות חיצוניות, נגיע לאותה מסקנה.
17. התובעים גורסים שהנתבעים סותרים טענתם לעניין זכותו של כל מוטב מאחר ובפועל בוצעה חלוקה אחרת; בתשריט שהגישו כראייה, נרשמה חלוקה שונה, עת חלקה שלמה נרשמה ע"ש דוד אחד והנתבעים התחלקו ביניהם בשתי חלקות אחרות. לחיזוק טענתם מציינים שרק הנתבעים התנגדו לסעד המבוקש בעוד יתר הנתבעים מסכימים לו ואף הגישו הסכמתם בהודעות חתומות ומאומתות בפני עו"ד, למעט נתבעת 8 אשר לא התגוננה ועל כן יש לראות בה כמצטרפת לעמדת שאר הנתבעים. עובדה זו לדידם, מכרסמת בטענות הנתבעים.
18. עוד סבורים התובעים שלמעט עדות הנתבע 1 במסגרת דיון ההוכחות, הנתבעים לא הציגו ראיות ולא הביאו עדים לתמיכה בטענותיהם, ועובדה זו פועלת לחובתם לפי הפסיקה הרווחת. טענתם כי "עצם הרישום בטאבו מוכיח את כוונת הסבא לחילוק של 1/10", אינה נותנת מענה להוכחת פרשנות זו. רק נתבע 1 ראה לנכון להעיד בתיק ואילו יתר הנתבעים נמנעו מלהעיד ולהמציא ולו בדל ראייה כהוכחה לטענותיהם בפרט לטענה המרכזית ולפיה הסבא סטה מהנוהג של חלוקת נכסים שווה בין בניו או ילדי בן שנפטר, כקבוע בסעיף 14 לחוק הירושה. כן טוענים שהנתבע 1 סתר את עצמו עת בכתב הגנתו ותצהירו טען שהדודים ובני הדודים הסכימו על פרשות ייפוי הכח בהתאם לגרסתו, קרי רישום של 1/10 חלקים, ואילו בעדותו הצהיר שהיו "דיבורים" בין הנתבעים לבין הדודים או בנו הדודים לעניין פרשנות ייפוי הכח לפי חלקים של 1/6 או 1/10.
19. לדעתם, עדותו של הנתבע 1 אינה אמינה בלשון המעטה ועלו סתירות רבות בגרסתו. כך למשל הצהיר שיחסיו עם מ' היו מצוינים והכיר אותו הכי הרבה אך כאשר נשאל האם ידע על זכויותיו של מ' כל השנים השיב שאינו זוכר ובחר בשיטת הזיכרון הסלקטיבי. עוד הצהיר הנתבע 1 שמ' לא הגיע לרשום זכויותיו בשנת 1978 מאחר ולא היה לו כסף בעוד בתצהירו הצהיר שהואיל ומ' נפטר שנה קודם לכן, לא נרשמו זכויותיו על שמו. זאת ועוד, כשנשאל הנתבע 1 על תשריט החלוקה שצורף לתצהירים לעניין חלקות 126 ו- 129 המעיד על חלוקה שאינה בחלקים של 1/10, גרס שהתשריט אינו מיועד לצורכי רישום והחלוקה הייתה לפי זיתים ולא לפי אדמה, אולם, מעיון בתשריט לא ניתן לראות כל התייחסות לעצים וזיתים אלא מדובר על חלוקת שטחים. על אף הרישום על גבי התשריט "לא לצורכי רישום", הוא חתום ותוכנו מעיד על תרמית הרישום בחלקים שאינם שווים; כך גם לגבי התשלום בעד הקרקעות. בייפוי הכח רשום שהסב קיבל מהקונים את הכספים במזומן ובשלמות, וחרף זאת הנתבע בעדותו הצהיר מחד כי הנתבעים לא שילמו תמורת כסף שכן הסב החזיק בכספים שקיבלו מפיצויים עקב מות אביהם, ומאידך, בהמשך הצהיר ששילם בעבור הרכישה מכספו האישי שהתקבל מעבודתו בהסתדרות.
20. מטעימים התובעים שהעקרונות החלים על ייפוי הכח בכל הקשור לחלוקת ירושה נשאבים מדיני הירושה ומהפסיקה שנקבעה בעניין. לטענתם, נתבע 1 הצהיר בתצהירו (סעיף 33 לתצהיר) שהסבא חילק/ העביר את זכויות המקרקעין שבבעלותו לילדיו ונכדיו ונמנע מלפרט את התמורה הכספית שניתנה, וגם במסגרת הדיון כאשר נשאל לגבי התמורה ניסה לחמוק ממתן תשובה משום שהתייחס לפעולות בייפוי כח כחלוקה והענקה של מקרקעין. לטענתם, לא בכדי הורה הסב בפסקה 8 לייפוי הכח "ובני א.ד ז"ל", שכן מטרתו הייתה להראות שילדי המנוח באים בנעליו, שאם לא כן, היה מציין את שמם באופן ברור. כמו כן, העובדה שצוין בתחילתו של המשפט "שווה ביניהם" מלמדת על שוויון בין האחים.
21. התובעים סבורים שראייה לכך שייפוי הכח מנוסח באופן התומך בטענתם, הינה שהתמורה שננקבה בו לגבי חלק מהנתבעים דומה לתמורה של כל אחד מן הדודים. אם כטענת הנתבעים היו זכאים ליחס מיוחד מהסב בשל אירועי עבר, הרי שהיה נוקב בתמורה מסוג אחר. לעניין זה, מציינים שבעדותו הנתבע 1 לא נתן כל הסבר למהות התמורה, כמו גם באם שולמה. לדידם, טענת הנתבעים לפיה הסב קיבל לידיו את כל כספי הפיצויים בגין תאונת הדרכים של אביהם ובשל כך התחייב להעניק להם זכויות שוות ערך לאלה שהתחייב להעניק לילדיו, אינה מתיישבת עם השכל הישר, כמו גם שלא נתמכה בכל אסמכתא להוכחתה.
22. לגרסתם, התנגדות הנתבעים לתרגום הנוטריוני של ייפוי הכח שהוגש על ידם, חרף דחיית בקשתם להוצאתו מהתיק כקבוע בהחלטה מיום 24.4.19 הינה לחובתם, נוכח עדותו. לגרסתם, עדותו של הנוטריון אמינה וברורה ובהתאם לה "ו" החיבור כפי שמופיעה בתרגום העברי, אינה נמצאת בייפוי הכח המקורי לפני שמו של הנתבע "עפו" שכן כך מחייבת השפה הערבית. על כן, כל השמות בייפוי הכח לאחר הנתבע 1, שהם אחיו, מתחברים אליו כגוש אחד. לעניין זה מוסיפים שהנתבעים לא הציגו כל תרגום נוטריוני אחר לסתירה. זאת ועוד, על פי סדר כתיבת בני הסב בפסקה השמינית, האח === ז"ל מצוין אחרון ושמו מחובר ליתר אחיו באמצעות "ו" החיבור ולאחר מכן מצוינים ילדיו כבאים במקומו. בכתב הגנתם המקורי טענו הנתבעים (בסיפא של סעיף 7) כי "המשיבים נכנסו בנעלי אביהם בהתאם להחלטת המנוח". מטענה זו יש ללמוד על האופן בו הם מתארים את זכותם כמי שבאו בנעליו של אביהם המנוח וקיבלו זכויות ביחידה אחת כמו הדודים. על כן אין לתת להם ישועה לשנות הודאה זו בהמשך ההליך.
23. לדעתם, אין ברישום הזכויות בפנקסי המקרקעין בכדי להעניש את התובעת שהינה יורשת עפ"י דין אחר אביה שנפטר בטרם הרישום שבוצע מבלי שנתן הסכמתו לכך שכן הייתה אז בת שנתיים ולא קיבלה כל הזדמנות להשמיע דבריה או התנגדותה, ועל כן יש להעדיף במקרה זה את האמת על פני הרישום. לעניין רישום הזכויות מוסיפים וטוענים שמ' היה חולה פסיכיאטרי ואף אושפז בבתי חולים פסיכיאטרים עד שנפטר בשנת 1977 וגם מסיבה זו לא נרשמו הזכויות על שמו. אחיו ואחייניו של מ' (הנתבעים) נרשמו כבעלי זכויות בשנת 1978, שנה לאחר מותו וגם הם לא פעלו עד אז לרישום זכויותיהם. מבדיקתם בלשכת רישום מקרקעין עולה שכאשר נרשמו הזכויות לבקשת האחים והאחיינים, שמו של מ' הושמט. לטענתם, הנתבעים טענו בכתב ההגנה המקורי שנתמך בתצהיר של הנתבע 1, שמ' סבל מהפרעות נפשיות והיה מטופל פסיכיאטרית (סעיף 8) אך שינו טענה זו בכתב ההגנה המתוקן.