24. לעניין טענת התיישנות לה טענו הנתבעים סבורים שהזכות מתחילה ממועד ההודאה, ובמקרה דנן הודו הנתבעים לאורך כל הדרך בזכותו של מ' ובתו היורשת. מכאן, בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ועת הודה הנתבע בקיום זכות התובעת בתקופת ההתיישנות או לאחריה, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה. כן טוענים שבפרוטוקול הדיון מיום 27.2.19 עמ' 20 שו' 5-6 הצהיר והודה ב"כ הנתבעים שהתובעת הייתה קטינה ולכן אין לה מחסום של התיישנות בדומה לשאר הנתבעים. זאת ועוד; הנתבעים מוחזקים להיות נאמנים על זכויותיהם הנובעות מייפוי הכח, וכל עוד לא התכחשו לאותן הזכויות אין למנות את תקופת התיישנות וזו תחל להימנות ממועד ההתכחשות, כנטען בכתב ההגנה המקורי. לעניין זה מפנים להלכת תורג'מן (ע"א 1559/99 צ'מבלר נ' תורג'מן, ניתן ביום 29.6.03) וטוענים שעילת התביעה כנגד נאמן נוצרת רק מהרגע בו הנאמן כפר במטרת הנאמנות או הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי הנהנה ורק אז מתחיל מרוץ ההתיישנות אולם במקרה דנן, מעולם לא הייתה כל כפירה בחובת הנאמנות לא מצד המוריש ולא מצד יורשיו.
25. מבלי לפגוע באמור, חוזרים על טענתם ולפיה נודע להם על קיומו של ייפוי הכח רק תקופה קצרה לפני הגשת התביעה וממועד זה לכל היותר מתחילה תקופת ההתיישנות. לטענתם, הוכיחו שעד אז לא הוצג להם ייפוי הכח והסתרתו עולה כדי רמייה וחוסר תום לב ועל פי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות תחל מהיום שגילו על התרמית. לחלופין, לפי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה מהמועד שגילו את העובדות שנעלמו מידיעתם מסיבות שלא היו תלויות בהם ושבזהירות סבירה לא יכלו למנוע אותן. למעלה מן הנדרש מציינים שלא עברו 25 שנים מאז שלתובעת מלאו 18 שנים עד להגשת התביעה דנן שכן היא ילידת 3.12.1975.
26. מכל האמור עותרים התובעים לקבוע שמ' זכאי להירשם כבעל זכויות ב- 1/6 מהחלקות המצוינות בפסקה השמינית, ובהתאמה יש להורות על תיקון הרישום באופן בו יוקטן חלקם של הנתבעים וכלל המוטבים או יורשיהם.
טענות הנתבעים:
27. הנתבעים סבורים שדחיית התביעה מתחייבת מנימוקים רבים ודי בכל אחד מהם בכדי להורות כן, לרבות העובדה שהתובע הגיש תביעתו כנגד עצמו. לדידם, מדובר בתביעת סרק קנטרנית, מופרכת וחסרת כל יסוד ולא יתכן שיורשת אחת מתוך למעלה מ- 100 יורשים, סבורה שיש לפרש את ייפוי כח שנערך לפני 61 שנים בצורה אחרת ממה שהמוטבים שלו פרשו, וזאת לאחר שכבר בשנת 1978 בוצע רישום סופי לפי סעיף 125 לחוק המקרקעין ע"י כל המוטבים. לטענתם, התובעים מתנהלים בחוסר תום לב תוך ניסיון נפסד לעקוף את דיני המרשם ודיני ההתיישנות ובהתנהלותם מבקשים לכפות פרשנות שתגדיל את חלקם, והכל בניגוד לרצון הסב ובניגוד להסכמת המוטבים והיורשים כיום. כמו כן, התנהלותם מנוגדת לחלוקה הנהוגה כבר עשרות שנים, לרבות על- ידם.
28. הנתבעים גורסים שהתובעים התעלמו כליל מהסכמה הדיונית לפיה המחלוקת היחידה תהא בעניין פרשנות ייפוי הכח, ובסיכומיהם חזרו על כל טענות שפורטו בכתב התביעה ואף ביצעו הרחבת חזית אסורה בטענתם כי "הנתבעים מוחזקים להיות נאמנים על זכויותיהם של התובעים בכלל ותובעת בפרט, בכל הנוגע הנובעות מייפוי הכח" (סעיף 37 לסיכומי התובעים); לדידם, המדובר בטענה שלא נטענה בכתב התביעה ולא הוכחה ומעבר לכך, עפ"י הפסיקה לא מתקיימים התנאים המצטברים, ובכלל זה שיחסי נאמנות מתקיימים בין המוכר לקונה ולא בין הקונים עצמם.
29. מוסיפים הנתבעים שהסכמת הנתבעים הנוספים אינה מכרסמת בהגנתם ואינה רלוונטית, שכן אף אחד מהם מעולם לא הגיש תביעה ביודעו כי הוא מושתק, והסכמתם הינה כאפס עת החלוקה בוצעה בהסכמה. בנוסף, כופרים הנתבעים בטענה ולפיה יש להעביר את נטל ההוכחה לפתחם בשאלת ההסכמה לחלוקה, בהיותה מנוגדת לסדרי הדין שכן המוציא מחברו עליו הראייה. זאת ועוד; אף אחד מבניו של הסב לא הלין מעולם כנגד הרישום חרף רצונה של התובעת לשנות את הרישום, ועובדה זו עולה אף מעדותה עת גרסה שחלקה צריך להיות "לא יותר מהדודים", דהיינו אין בכוונתה לקבל יותר מדודיה המוטבים.
30. הנתבעים סבורים שבמקרה הנדון חל עקרון "הנטל המוגבר" מאחר ועסקינן בתביעה כנגד עיזבון לשינוי בזכויות הרשומות על שמם עוד משנת 1978. מכאן, על התובעים להוכיח ראייה מקדמת אולם לא עמדו בנטל זה משני טעמים; הראשון, שאם הסב היה רוצה לקבוע חלוקה כטענתם, היה כותב זאת במפורש, והשני , שהוכח שנפל פגם בתרגום אותו הגישו באופן בו הושמטו אותיות כגון "ו" החיבור.
31. עוד גורסים שרישום הזכויות הושלם לטובת 9 מבין 10 המוטבים אולם מ' נפטר שנה קודם לכן, ועל כן זכויותיו נותרו רשומות על שם הסב. אף אביו של התובע רשם את הזכויות על שמו בשלב מאוחר יותר מהמועד בו נרשמו הזכויות ע"ש שאר מוטבים, עובדה שלא צוינה, ועת נשאל על כך התובע הצהיר כי "הוא לא רשם. מישהו הלך ורשם, אני לא יודע מי. אבא שלי לא הלך". כך גם התובעת בחקירתה לא ידעה להסביר מה הסעד לו עותרת ומדוע, והודתה שהיא מעוניינת בחלק של אביה, שחייב להיות כחלקם של אחיו (עמוד 37 לפרוטוקול שו' 23-30). מנגד, התובע הודה בחקירתו שהתביעה הוגשה בתיאום עם בני דודיו ולאחר שנלקחה החלטה משותפת, באומרו "כל הזמן יושבים, לאחר שראינו את ייפוי הכח החלטנו ביחד".
32. ברקע העובדות מתארים הנתבעים שאביהם המנוח נהרג בתאונת דרכים בטרם עת, ובשל עבודתו במשרד החקלאות התקבלו פיצויים בסכומי עתק ו"כופר" מהנהג המפגע. הסב לקח לידיו את כל הכספים שהתקבלו ובאמצעותם גידל אותם תחת חסותו, טיפח אותם ותמך בכל ילדיו בבניית בתים. כפיצוי על השימוש בכספים לטובת בניית הבתים של כל ילדיו, חילק את נכסיו באופן שווה בין ילדיו לנכדיו באופן בו כל אחד זכאי להירשם כבעל 1/10 מכלל הזכויות. ראייה לכך, לדבריהם, ניתן למצוא בהוראות הנוספות של ייפוי הכח, שם העניק להם הסב נכסים נוספים (בפסקה 7) כפי שהעניק לילדיו, ואת הזכויות נשוא המחלוקת, כמפורט בפסקה 8, העניק שווה בשווה לכל המוטבים, הם ובניו .
33. הנתבעים מכחישים את טענת התובעים בדבר אי כשרותו של מ' וטוענים שפעל למימוש זכויותיו עפ"י ייפוי הכח ומכר למר מ.ע מכפר ___ חלק מזכויותיו בחלקה === גוש ===. בהתאם, ביום 5.3.72 חתם על ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר, על מנת לקנות חלקה אחרת עליה בנה את ביתו שעד לפני זמן מה התגוררו בו התובעים עצמם. מוסיפים, שלמ' הייתה עוד חלקה הידועה כחלקה == בגוש === בכפר ____ שקיבל מאביו וגם אותה מכר בשנת 1972 לצורך בניית ביתו, וזאת באמצעות עסקה שנכרתה בע"פ עם מר "ת.ש" מכפר ____. זאת ועוד, בשנת 1996 נתבעת 33 בתו של נתבע 30, או גורמים מטעמה, זייפו צוואה בהתאם לה ירשה את מלוא זכויות הסב במקרקעין, ואלה נרשמו על שמה, לרבות זכויותיו של מ'. לאחר הליך משפטי שהתנהל בתיק ה.ת === הרישום בוטל, כך שזכויותיו של מ' שוב נרשמו על שם הסב. מכאן, חזקה על התובעים, ובפרט התובע 2 שיידעו על קיומו של ייפוי הכח או היה עליהם לדעת ולגלות שידעו, וחרף זאת השתהו שיהוי קיצוני בהגשת התביעה וזו הוגשה כ- 56 שנים לאחר עריכת ייפוי הכח, כ- 36 שנים לאחר רישום הזכויות במקרקעין וכ- 24 שנים לאחר שהנתבעת הגיעה לגיל הבגרות. משך כל השנים התובעים ישבו בחיבוק ידיים ולא הלינו דבר ובהשתהותם, גרמו לנזק ראייתי כבד שכן בעלי העניין המנויים בייפוי הכח, למעט הנתבעים, הלכו לבית עולמם (הסב נפטר ביום 22.6.66, מ.ע.א נפטר ביום 22.11.91, ע.א.ע.א נפטר ביום 26.12.07, פ.ע.א.ד נפטר ביום 15.08.11, ח.ע.א.ד נפטר ביום 20.4.11).
34. לעניין טענת השיהוי מפנים להלכה שנקבעה בתצ(ת"א) 1691-04-10 חמאדה דיאב נ' הפניקס חב' לביטוח בע"מ וטוענים כי בענייננו מתקיימות החלופות; חוסר תום לב שכן התובעים ידעו שלא קיימת להם עילת תביעה וחרף זאת פתחו בהליכים המכוונים נגד צו ירושה. שנית, המדובר בשיהוי מובהק תוך שימוש לא נאות בזכות התביעה ופגיעה בציפייה לגיטימית של הנתבעים שלא להיתבע. בנוסף, בחלוף הזמן הנתבעים שינו מצבם וחלק מהם העביר את הזכויות שהוענקו להם לצדדים שלישיים מתוך ידיעה שפעלו בהתאם להוראות ייפוי הכח ורישום הזכויות שלא היו שנויות במחלוקת. עוד נגרם להם נזק ראייתי כבד שכן המוטבים נפטרו. מכל האמור סבורים שהשיהוי הרב דורש את דחיית התביעה.
35. מבלי לפגוע בטענת השיהוי טוענים הנתבעים שיש להורות על דחיית התביעה מפאת התיישנות של עשרות שנים, שכן מאז שנחתם ייפוי הכח חלפו 56 שנים והזכויות נרשמו על שם המוטבים עוד בשנת 1978. לדידם, יש נפקות רבה לשאלת המועד בו נודע לתובעים אודות קיומו של ייפוי הכח ולעניין זה העלו שלל גרסאות סותרות; לאורך ההליך נאחזו בטענה שנודע להם בשנת 2014 בסמוך להגשת התביעה בעוד שבסעיף 11 לכתב התביעה המקורי טענו שגילו אודות ייפוי הכח בחודש 6/14 לאחר שנתבעים הגישו בקשה לצו מניעה זמני בתביעה לפירוק שיתוף. לאחר מכן בסעיף 11 לכתב התביעה המתוקן טענו טענה חדשה העומדת בסתירה לטענות הקודמות ולפיה יפויי הכח ניתן להם ע"י ב.ל. גם עדותם סותרת את גרסאותיהם שכן העידו שאבי התובע החזיק בייפוי הכח, בעוד ב.ל הצהיר שידע על קיומו עובר לפטירת אביו ( ולכך מפנים לעמ' 50 שו' 13-14 לפרו'). התובעת מאידך הצהירה שנודע לה על יפוי הכח כשבעלה התובע "הביא את המסמכים מ*****" (מפנים לעדותה בעמ' 37 שו' 12-15), ועל כן, מן הראוי שהתובע יעביר לב.ל את היפוי כח ולא להפך. זאת ועוד; התובע העיד שהוא וכל המוטבים ידעו על קיומו של ייפוי הכח וחרף זאת ישבו ללא מעש לאורך שנים. מכאן סבורים שנשמטה הקרקע מתחת לטענה הלא הגיונית למרמה או הסתרת יפוי הכח, והמרמה הינה מנת חלקם.
36. מוספים וטוענים הנתבעים לעניין המועד בו נודע לתובעים על ייפוי הכח, כי העובדה שפנו בהליך לקבלת צו ירושה אחר המנוח למ' עוד בשנת 1999, לאחר שאמה של התובעת הסתלקה מהעיזבון והיא נותרה יורשת יחידה, מוכיחה שידעו על ייפוי הכח שכן הפכו להיות צד להליכים משפטיים בנעלי מ'. לדידם, לא בכדי בעדותם, מתחמקים התובעים מהעובדה שהוצא צו ירושה למ' ואף אינם שוללים את זיופו, כל זאת על מנת שלא יהא בכך בכדי להוכיח שידעו על ייפוי הכח (לעניין זה מפנים לעדות עמ' 38 ש' 25-36 ועמ' 39 שו 1-20). מכאן, עפ"י הלכת מוסקוביץ, כלל הגילוי המאוחר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא בעל אופי אובייקטיבי.
37. עוד סבורים הנתבעים שכפי שנקבע בע"א 8995/03 עמותת אהל נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת (פורסם במאגרים 9.2.09), התובעים אינם עומדים על זכות עצמאית שלהם אלא מבקשים להיכנס בנעלי מ' ולתבוע תביעתו, ברם זכותה של התובעת אינה טובה מזכותו, ומשכך ככל ותביעתו התיישנה בעודו בחיים, ברי כי אין ליורשיו הזכות לתבוע שנים רבות לאחר פטירתו. לכן, כל טענה של מ' כנגד יפוי הכח התיישנה עוד בשנת 1967, קרי, בחלוף 7 שנים לאחר שנערך, שכן במועד זה הזכויות היו אובליגטוריות וכל עילה ביחס אליהם מתיישנת בחלוף 7 שנים. כמו כן, בהתאם להוראות סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, אף אם מדובר בתביעה לקבלת סעד הצהרתי לזכויות במקרקעין מוסדרים שתקופת התיישנותה הינה 25 שנים מתחילת מרוץ ההתיישנות, הרי שהתביעה התיישנה בשנת 1985 (בחלוף 25 שנים ממועד ההתחייבות). בניגוד לטענת התובעים ולפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל מידיעתם על ייפוי הכח, הרי שהתובעת נכנסת בנעלי אביה שהוכח כי ידע על ייפוי הכח ואף מכר חלקה שקיבל מכוחו וזאת עוד בשנת 1972. על כן, מרוץ ההתיישנות החל מיום עריכת ייפוי הכח ומסתיים בשנת 1985. לחילופין; התביעה התיישנה מכוח היות אם התובעת אפוטרופסית טבעית עליה מאז פטירת מ' ועל זכויות האם חלה התיישנות כבר בשנת 1985, בטרם הסתלקה מעיזבונו של מ'; כך או כך, לתובעת מלאו 18 שנים בשנת 1994 ותביעתה התיישנה זה מכבר.
38. מכל האמור סבורים הנתבעים שדין התביעה להידחות שכן התובעים כשלו בהוכחת תביעתם, התפתלו והתחמקו במהלך עדותם תוך שטענו כי "אינם זוכרים" או "אינם יודעים" ומסרו גרסאות מנוגדות, כמו גם נמנעו מלהביא עדים וראיות בתמיכה לטענותיהם הרבות משוללות היסוד. העד היחיד מטעמם, מסר עדותו לאחר שקיבל טובת הנאה בהתאם לה צומצם צו איסור דיספוזיציה מיום 3.8.16 כך שנגרע שטח של 500 מ"ר שנקבע בצו, והכל על מנת שיוכל להעבירו לצד ג'. מנגד עומדת עדותו הקוהרנטית הברורה וההגיונית של נתבע 1, לאורכה ענה בעקביות על כל שאלה שנשאל. מבלי לפגוע בטענות, סבורים הנתבעים שלשון ייפוי הכח אינה דורשת כל הבהרה, ורק מטעם זה דין התביעה להידחות.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את הצדדים והעדים במסגרת הדיון לפניי, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות במלואה. ואנמק;
39. בטרם אדון בטענות הצדדים לגופן, אדרש לטענת ההתיישנות והשיהוי לה טענו הנתבעים נוכח נפקותן להמשך בירור התובענה. אקדים ואציין שמצאתי כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר העולה בכדי דחייתה ובחלוף תקופת ההתיישנות. ובפירוט;
האם העילה התיישנה?
40. סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "החוק") קובע כהאי לישנא:
"תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה".
41. סעיף 5 לחוק קובע כך:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא-
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2) במקרקעין – חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה" (ההדגשה אינה במקור)."
42. בהמשך קובע סעיף 6 לחוק, כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בשורה ארוכה של פס"ד נקבעה הפרשנות הראויה למושג "עילת תביעה". אפנה בעניין זה לע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, (להלן: "עניין גיא-ליפל"), פסקה 39 לפסק-דינו של כבוד השופט י. עמית, שם קבע:
"סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות של תביעה מתחילה ביום בו נולדה העילה. מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו (ראו ע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 595-594 (1997) (להלן: עניין פפר); עניין אלנקווה; ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003), עניין יפרח בפסקה 22 והאסמכתאות שם)".