10. שנית, התובע לא הביא ראיה לסתור את השעות שדווחו ושולמו בתלושי השכר.
11. משכך, אנו קובעים כי תלושי השכר אמיתיים או למצער לא הוכח אחרת. הלכה היא כי "מקום בו ניתן תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (דב"ע מז/146- 3 יוסף חוג'ירת - שלום גל והמוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 19, 27).
--- סוף עמוד 33 ---
12. בסיכומיה מלינה הנתבעת כנגד ב"כ התובע ומייחסת לו מעשים פליליים אולם בית הדין אינו האכסניה או הבמה לטענות מעין אלו ונראה כי הדבר נעשה על מנת להשחיר את התובע. ההכללות שנעשו כלפי באי כוחם של המסתננים אף הן אינן ראויות. כל תביעה לגופה וכל ייצוג לגופו של עניין.
13. התובע בסיכומיו טוען כי הנתבעת "מזייפת תלושי שכר של עובדים דרך קבע".
בענייננו הוכח כי הנתבעת בוודאי שאינה מזייפת אלא אף שהתלושים תואמים את דוחות הנוכחות והשכר ששולם. שנית, התובע מפנה לתיקים אחרים ששם נקבע לטענתו כי התלושים שמנפיקה התובעת פיקטיביים. אולם כל תיק לגופו ולא הוכחה "שיטה" אם כי, תיתכן שיטה אף במשפט האזרחי (בשא (ב"ש) 1990/07 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוחמד חוסיין אשוי, שם סעיפים 6-5 להחלטה וכן "על הראיות", י' קדמי (חלק שני), בעמ' 624).
14. אף אם בתיקים אחרים הוכחה ה"תאוריה" בתיק דנא היא לא הוכחה. עת מוכיחים "שיטה" למצער יש להוכיח תחילה כי ה"שיטה" התקיימה במקרה הנדון.
15. אך אין זה המקרה כאן. התובע העיד וטען כי קיבל בפועל 30 ₪ נטו (עמוד 6 לפרוטוקול הדיון שורות 14-15 לעדות התובע), אמר ולא הביא כל עדות או ראיה אחרת כתמיכה לטענתו.
16. זאת ועוד, ברי כי היה על התובע להוכיח את התיאוריה הנטענת על ידו וחובת ההוכחה במקרה דנא אף מוגברת שכן עסקינן למעשה בטענה לתרמית מצדה של הנתבעת (ראו לעניין זה ע"א (ירושלים) 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' צאלח אסעד אסעד אבו חמדה, מו(1) 491 (1992). משהוצגו תלושי השכר והתובע סבר שהם אינם אמיתיים, היה עליו לזמן את איש הכספים של הנתבעת להוכיח טענתו, שכן הנטל הוא עליו.
17. כמו כן, היה על התובע להציג חישובים אריתמטיים. הנתבעת הציגה בסיכומיה תחשיבים אשר מהם עולה בבירור כי ה"תיאוריה" של התובע בדבר שכר נטו של 30 ₪ לשעה איננה מתיישבת עם הסכומים ששולמו לו (ראו לעניין נספח ז' לסיכומי
--- סוף עמוד 34 ---
הנתבעת – חישוב שנערך ע"י הנתבעת). התוצאה המספרית אינה מתיישבת.