פערי כוחות אלה מתעצמים עת מדובר בעובדים זרים, עובדים תושבי הרשות הפלסטינית ועובדים מבקשי מקלט, המשתכרים שכר נמוך; מתמודדים גם עם פערי שפה, תרבות, מידע וכוח פוליטי; נעדרי גישה למנגנוני התמיכה הסוציאלית במדינה, לרבות ביטוח בריאות ורוב הענפים בביטוח לאומי, כך ששכר עבודתם הוא מקור הקיום היחיד שלהם; ופעמים רבות מתמודדים עם קשיים אלה ללא כרית ביטחון משפחתית או קהילתית.
ראו והשוו: ע"ע (ארצי) 2385-02-17 אחמד אבו מוחסן – קיבוץ בית הערבה (11.2.2021) (להלן: עניין אבו מוחסן) סעיפים 33 – 35 לפסק הדין; גיא מונדלק "עובדים או זרים בישראל? 'חוזה התשתית' והדפיציט הדמוקרטי" עיוני משפט כז 423 (2003); דפנה ברק-ארז "פרשנות, שוויון והעצמה" ספר יורם דנציגר 503,
--- סוף עמוד 7 ---
520 (לימור זר-גוטמן ועידו באום עורכים, 2019); הילה שמיר "גישת עבודה לסחר בבני אדם: 20 שנה למאבק הבינלאומי בסחר בבני אדם" עיוני משפט מד 377, 455 (2021).
11. תכליתן של החובות הרישומיות המוטלות על המעסיק היא ליצור ודאות ושקיפות בכל הנוגע לתנאי העבודה ולזכויותיו של העובד, ובכך לצמצם את פערי המידע בין העובד לבין המעסיק; לאפשר לעובד לעקוב אחר תשלום זכויותיו ולבדוק אם משולמות לו מלוא זכויותיו; ליצור כלים שיאפשרו פיקוח על יישום זכויות העובד ואכיפתן, ככל שהופרו. החובות הרישומיות נקבעו בחוקי המגן שנחקקו בשנותיה הראשונות של המדינה, ועל תכליתן וחשיבותן עמד בית דין זה עוד בתחילת דרכו, בעניין פרוימוביץ – בר אדון [דב"ע (ארצי) לב/32 – 3 מרלן פרוימוביץ – ישראל בר אדון, פד"ע ד 391, (1972)]:
"על כן ראתה הכנסת לכלול בכל "החוקים המסדירים" שבמשפט העבודה הוראות המחייבות סדרי רישום, תיעוד ופיקוח שיש בהם כדי להבטיח שזכויות המוענקות בחוק וחובות המוטלות לפיו, לא תישארנה בבחינת אות מתה, אלא שיהיו משמעותיים במערך העבודה (סעיף 32 לחוק שעות עבודה ומנוחה ותקנות שעות עבודה ומנוחה תשט"ו – 1955; סעיף 26 לחוק חופשה שנתית וסעיף 24 לחוק הגנת השכר).
...
קיום הכלים המחויבים על פי החוקים שבהם מדובר, או על פי תקנות לפיהם, חיוני לפיקוח על יישומם ולהוכחת תביעות; לא מן הנמנע כי קיום כלי העזר גם יתרום למניעת התדיינות מיותרת, ועל כל פנים – יביא לפישוט ההליכים".
(ההדגשה הוספה).
12. עם השנים, הוברר כי מעסיקים רבים התעלמו מהחובות הרישומיות המוטלות עליהם. כפועל יוצא מכך, עובדים רבים, ובמיוחד עובדים הנמנים עם קבוצות העובדים המוחלשות, כשלו במימוש זכויותיהם, הן בשל חוסר ידע בנוגע לזכויותיהם והן בשל העדר ראיות מספיקות להוכחת תביעותיהם. כך למשל, במקרים רבים שבהם היה ברור כי העובד הועסק בשעות נוספות ולא שולם לו גמול שעות נוספות בהתאם לחוק, נדחו התביעות, בשל העובדה שהעובד לא יכול היה להוכיח את היקף עבודתו המדויק בשעות נוספות. מצב דברים זה חייב מתן מענה, שניתן תחילה בפסיקה ובהמשך בחקיקה. המענה שניתן יצר זיקה בין הפרת