· בסעיף 7ב לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, לאחר תיקונו במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נקבע כי בהתקיים התנאים המפורטים בו (המעסיק לא הציג רישום נוכחות בהתאם להוראות החוק, לא נתן לעובד תלוש שכר בהתאם להוראות החוק, לא ציין בתלוש השכר את ערך השכר המשתלם לעובד בעד שעת עבודה) - קמה חזקה כי המעסיק לא שילם שכר מינימום, אלא אם כן המעסיק הוכיח אחרת [ראו לעניין זה: בר"ע (ארצי) 252/07 אביגיל שירותי כ"א ועבודה בע"מ - דוד רוזנפלד (3.6.2007)].
· בכל הנוגע לתביעות לדמי חופשה/תמורת חופשה/פדיון חופשה, נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעסיק. נפסק, כי מחובתו של המעסיק לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: חוק חופשה שנתית) ובתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז-1957 [דב"ע (ארצי) לא/22 - 3 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג 215, 219 (1972)].
· בכל הנוגע לתביעה לדמי הבראה, משהוכיח העובד כי הועסק שנה לפחות אצל המעסיק, על המעסיק הנטל להוכיח כי שילם את דמי ההבראה (דב"ע (ארצי) נו/283 - 3 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - אחמד עומר סעיד כבהא (29.10.1996); (להלן – עניין עוף טנא)].
· כאשר מעסיק מודה בזכאותו של עובד לשכר או לתשלומים אחרים שהגיעו לו בקשר לעבודתו ובקשר לסיום עבודתו וטענתו היא כי הם שולמו, נטל ההוכחה מוטל על המעסיק [ע"ע (ארצי) 42463-09-11 גד גולן (יואב ברמץ) - נגריית שירן בע"מ (18.03.2013), סעיפים 49 ו- 50 לפסק הדין והאסמכתאות שם; (להלן: עניין נגריית שירן)].
הכללים המעבירים את נטל ההוכחה למעסיק יכונו להלן – הכללים הראייתיים.
14. לצד הכללים הראייתיים נקבעו בחקיקה אמצעים נוספים שנועדו להבטיח כי המעסיקים יקיימו את החובות הרישומיות המוטלות עליהם, וביניהם: קביעה כי
--- סוף עמוד 10 ---
הפרת החובות הרישומיות מהווה עבירה פלילית או עבירה מינהלית (ראו למשל: סעיף 25ב(א) לחוק הגנת השכר; סעיף 4 לחוק הודעה לעובד; סעיף 28(ב)(4) לחוק חופשה שנתית); וכן קביעה כי ככל שהמעסיק הפר את החובות הרישומיות מוסמך בית הדין לפסוק לעובד פיצוי בשל הפרתן (ראו למשל: סעיף 26א לחוק הגנת השכר; סעיף 5 לחוק הודעה לעובד).
15. התכלית הרחבה של הכללים הראייתיים המעבירים את נטל ההוכחה למעסיק היא הגברת רמת האכיפה של זכויות העובדים, וזאת בשתי דרכים באופן משולב: האחת – יצירת תמריץ למעסיקים לקיים את החובות הרישומיות (אשר כמובהר הן אחד האמצעים לאכיפת זכויות העובד); השניה – איזון הקושי הניצב לפני העובד בהוכחת תביעתו למימוש זכויותיו, בשל הפרת החובות הרישומיות על ידי המעסיק. בעניין ביטחון לאומי עמד בית דין זה על אופן מימוש התכלית האמורה: