12. גמישות זו, המוקנית לבית המשפט כאשר מוגשת תביעה בעילה של קיפוח, באה לידי ביטוי בשלל אופנים: אם בעצם ההחלטה אם להושיט סעד או להימנע מכך; אם בקֶשת הסעדים השונים שבית המשפט מוסמך לפסוק; ואם בשאלה כיצד להתאים את הסעד שנבחר לנסיבות המקרה שהובא אל שולחנו של בית המשפט. וכך סוכמו הדברים בעניין תינהב:
"ניתן לסכם ולומר כי עילת הקיפוח היא ייחודית, במובן זה שהיא מקנה לבית המשפט גמישות מרבית ומרחב תמרון רב בתוּרוֹ אחר הפתרון המיטבי למצב שהוביל להגשת התביעה, וכל זאת ביתר שאת בהשוואה לגמישות המוקנית לבית המשפט בתביעה אזרחית 'רגילה' (שפינדל וזכות בעמ' 342). הנה כי כן, בית המשפט מוסמך לברור את הסעד ההולם את נסיבות המקרה שלפניו; בית המשפט רשאי שלא לפסוק סעד, אף אם מצא כי אמנם התקיים קיפוח; בית המשפט רשאי לפסוק סעד שלא נתבע; בית המשפט רשאי לפסוק סעד בהתעלם מהסעד שהתבקש על ידי התובע, בין אם השתכנע כי התובע קופח ובין אם לאו; בית המשפט רשאי לקבוע כי מצב הדברים מחייב היפרדות בין הצדדים אף מבלי שנתבקש לעשות כן; בבוא בית המשפט להורות על היפרדות הצדדים, נתונה בידיו הסמכות לקבוע את אופן ההיפרדות; ומקום שבו מצא בית המשפט כי יש להורות על מכירה כפויה, פתוחה בפניו הדרך להורות מי מבין הצדדים ירכוש את מניותיו של מי.
ובקיצור: מקום שבו בעל מניות מגיש תביעה בעילה של קיפוח, מושכות ניהול ההליך ובחירת הסעד המתאים עוברות לידיו של בית המשפט. העדפתו של התובע – הגם שאינה בהכרח נטולת משקל – אינה כובלת את שיקול דעתו של בית המשפט, הנדרש לתור אחר הפתרון המיטבי ההולם את נסיבות המקרה שלפניו (שם בפסקה 48, ההדגשות הוספו – י"ע).
ודוק: לא זו בלבד שבית המשפט מוסמך לעצב את הפתרון שהולם את נסיבות המקרה שלפניו, אלא שהוא מוסמך לעשות כן אף אם מצא כי התובע לא בהכרח קופח. בנוסף לכך, מקום שבו שוכנע בית המשפט כי היחסים בין הצדדים נקלעו למבוי סתום, פתוחה בפניו הדרך לקבוע את אופן ההיפרדות ביניהם, אם בדרך של מתן הוראה כי ראובן ירכוש את חלקו של שמעון, ואם בדרך של קביעת מנגנון שיכריע מי ימכור את חלקו או מי ירכוש את חלקו של המוכר.
13. החלטת בית המשפט להורות על היפרדות בין צדדים – בין בשל קיומו של קיפוח ובין מחמת היקלעות הצדדים למבוי סתום – אינה בבחינת סוף פסוק, ועל בית המשפט לקבוע את אופן ביצוע ההיפרדות. בהקשר זה הוזכרו בפסיקה מספר כללי אצבע ופורטו מגוון שיקולים שעשויים להיות רלוונטיים. כך, בע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת [פורסם בנבו] (1.9.2015) (להלן: עניין אדלר) הביע השופט דנציגר דעתו כי במצב טיפוסי של צד מקפח מול צד מקופח, דרך המלך היא רכישה כפויה של מניות המקופח בידי המקפח, הגם שייתכנו מקרים שבהם יהיה מקום לחייב את הצד המקופח לרכוש את מניותיו של הצד המקפח. לעומת זאת, מקום שבו נוצר צורך לבצע הפרדת כוחות בין בעלי המניות מבלי שקיים קיפוח, אזי דרך המלך היא התמחרות בשיטת המעטפות. לעניין זה צויין כי במצב שבו מדובר באובדן אמון מוחלט בין הצדדים שלא ניתן לרפאו באמצעות מתן הוראות לגבי ניהול החברה בעתיד, אזי "יש לאתר סעד שמעניק לכל אחד מן הצדדים הזדמנות שווה – עד כמה שניתן – לרכוש את מניות הצד האחר, במחיר הוגן" (שם, פסקאות 85, 91-90).