בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6069/21
לפני: כבוד השופט י' עמית
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט א' שטיין
המערער: מיכה לוי
נ ג ד
המשיב: יצחק לוי
המשיבות הפורמאליות: 1. חברת מלונות שלום בע"מ
2. חברת אולמי נוף ירושלים בע"מ
3. חברת ש.ר.י. ניהול בע"מ
4. חברת אולמי בית וגן בע"מ
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים (השופטת ת' בזק-רפפורט) בת"א 34835-01-16 [פורסם בנבו] שניתנה ביום 2.8.2020 ועל פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי ירושלים אשר ניתן ביום 18.8.2021
תאריך הישיבה: י"ד בשבט התשפ"ב (16.1.2022)
בשם המערער: עו"ד גיורא ארדינסט; עו"ד תומר ויסמן; עו"ד ניר פרידמן; עו"ד דפנה תדמור
בשם המשיב: עו"ד ד"ר אביגדור קלגסבלד; עו"ד זמיר בן בשט; עו"ד דון סוסונוב
פסק-דין
השופט י' עמית:
ערעור על החלטה ופסק דין משלים שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ת' בזק-רפפורט) בת"א 34835-01-16, [פורסם בנבו] שבגדרם נקבע כי אין למי מהצדדים עדיפות לרכישת חלקו של האחר בחברות שבבעלות הצדדים (החלטה מיום 2.8.2020), וכן נקבע מנגנון היפרדות שלפיו יוכרע מי מהצדדים ירכוש את חלקו של מי (פסק דין משלים מיום 18.8.2021).
תמצית הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים
1. המערער והמשיב, מיכה ויצחק לוי, הם שני אחים המחזיקים כל אחד במחצית מהמניות של המשיבות הפורמאליות, שהן חברות שבבעלותן מספר נכסים ובכללם בית מלון, בית דיור מוגן ואולם שמחות. המניות הועברו לאחים לוי בירושה מאביהם (בתחילה הועברו המניות בירושה לידי האלמנה וכלל הילדים, ובהמשך נותרו המערער והמשיב בעלי המניות היחידים). במשך שנים שימש המערער כמנכ"ל של החברות, והוא מחזיק במניות ההנהלה של החברות. המשיב עבד אף הוא בחברות במשך חלק מהתקופה.
2. בשנת 2013 פרץ סכסוך בין האחים שהביא להגשת תביעה נגזרת ותביעות הדדיות, שנדונו יחד בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי). לאחר הליך הוכחות ארוך (המתועד על פני כ-2600 עמודי פרוטוקול), הוציא בית המשפט תחת ידו פסק דין מקיף ומפורט האוחז כ-400 עמודים. למקרא פסק הדין עולה תמונה המלמדת על האמוציות וסערת הרגשות שליוו וליבו את הסכסוך ואת הדיונים שהתקיימו באולם בית המשפט.
בשורה התחתונה, בית המשפט המחוזי ציין כי לאחר מאות שעות שבהן שמע את הצדדים, מסקנתו הברורה היא כי המשיב דובר אמת וכי המערער הוא שסטה מן האמת. בין היתר, נקבע כי הוכחו עיקר טענותיו של המשיב לגבי התנהלותו של המערער בנוגע למשכורתו, ובתוך כך הוכחה עילת הקיפוח וניתן הסעד שנתבקש בדבר הפסקת כהונתו של המערער כמנהל ומורשה חתימה יחיד. עוד נקבע, כי אמנם היתה הסכמה לגבי משכורתו של המערער בסך של 60,000 ₪ לחודש בתקופה הרלוונטית, אך זו נמשכה על ידי המערער באמצעות דיווחים פיקטיביים (לרבות באמצעות שיקים על שם אמם של הצדדים); כי חלק מהנסיעות לחו"ל של המערער שהועמסו על חשבון החברות, היו נסיעות פרטיות, באופן המהווה קיפוח ועושק של המשיב; כי יש למחוק שני שלישים מסך ימי החופשה הצבורים הרשומים על שם המערער; כי על המערער להעביר למשיב סכום של כחצי מיליון ₪ בגין מכירת רדיו ירושלים; כי הועברו כספים מקופת החברה לבתו של המערער המתגוררת בלונדון ואינה עובדת, באופן המהווה קיפוח; וכי אי חלוקת דיבידנדים בחברה ואי מסירת הדוחות המלאים של החברה במועד לידי המשיב מהוות קיפוח. בנוסף לאמור, נקבע כי יש להסיר את הקיפוח נגד המשיב שהתבטא בכך שהמערער נהג בבית המלון כבתוך שלו ולאורך שנים עשה שימוש פרטי בסוויטה ובעובדי המלון לצרכיו הפרטיים, בעוד שמנגד הוא מידר את המשיב, פיטר אותו והורה לקב"ט המלון לעקוב אחריו. באשר לתביעת המשיב בנוגע לזכויותיו כעובד, נקבע כי על החברות לשלם לו סך של כ-550,000 ₪. התביעה שכנגד שהגיש המערער נדחתה.
באשר לגורל החברות, בית המשפט המחוזי קבע כי יש להורות על הפרדת כוחות בין הצדדים ועל מכירת החברות למרבה במחיר בדרך של עריכת התמחרות פתוחה. עוד נקבע כי החברה תנוהל על ידי מנהל מקצועי חיצוני שייבחר בהסכמה על ידי הצדדים.
3. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו שני הצדדים ערעור לבית משפט זה, איש איש וערעורו (ע"א 7053/19 וע"א 7109/19) [פורסם בנבו]. לאחר שמיעת טענות הצדדים, בית המשפט (השופטות ברק-ארז, ברון, וילנר) הציע לצדדים הצעה על סמך הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וזו נתקבלה על ידי הצדדים וקיבלה תוקף של פסק דין שבו נקבע כדלקמן: ערעורו של המשיב נדחה בעוד שערעורו של המערער מתקבל, במובן זה שהחיובים הכספיים שהושתו על המערער בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – מבוטלים, למעט חיוב להשיב סך של 50,000 ₪ לקופת החברה בגין נסיעות, ולמעט סכומים ששולמו מקופת החברה למשיב בקשר לעבודתו; ביטול מניית ההנהלה של המערער וכן סעדים נוספים הנוגעים לחברה וניהולה – מבוטלים; וההתמחרות הפתוחה שעליה הורה בית המשפט המחוזי – מבוטלת אף היא. לבסוף, בית המשפט הורה על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן פסק דין שבו ייקבע מנגנון מכירה חלופי לאחר שתישמענה טענות הצדדים.
החלטת בית המשפט המחוזי ופסק דינו המשלים
4. משהוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, בית המשפט נדרש תחילה לשאלה אם יש למי מהצדדים עדיפות ברכישת חלקו של השני, ולאחר שמיעת טענות הצדדים השיב על כך בשלילה. נקבע כי יש לראות את אחזקות הצדדים בחברות כאחזקות שוות, וכי מניות ההנהלה של המערער אינן מקנות לו עדיפות במקרה של היפרדות. בנוסף נקבע כי לשני הצדדים ישנה זיקה אישית ניכרת לחברות שאינה כלכלית גרידא, הגם שלמערער יש זיקה מיוחדת בשל היותו מנכ"ל החברות במשך שנים ארוכות. לבסוף, נקבע כי על פי ממצאי בית המשפט המחוזי בפסק הדין הראשון (כב' השופט דרורי), שיקולי צדק, תום לב וניקיון כפיים אינם מאפשרים להיעתר לדרישת המערער כי תוענק לו הזכות לרכוש את חלקו של המשיב בעל כרחו. יצויין כי במסגרת החלטתו של בית המשפט מונה מומחה, בהסכמת הצדדים, לצורך הערכת שווי החברות.
5. בהמשך לכך הגיש המומחה את הערכת השווי, שלפיה שווי החברות עומד על כ-150 מיליון ₪, ושני הצדדים הביעו את רצונם לרכוש את חלקו של האחר לפי הסכום הנקוב בהערכת השווי. לאחר השלמת טיעון מטעם הצדדים לגבי מנגנון ההיפרדות המתאים, בית משפט קמא נתן את פסק דינו המשלים. בפסק הדין נקבע כי יש לבצע את ההיפרדות על פי אחד המנגנונים שהציע המשיב, ולפיו שני הצדדים יגישו את הצעותיהם באופן סימולטני לרכישת חלקו של האחר, והצד שיציע את ההצעה הגבוהה הוא שירכוש את חלקו של השני, אך הרכישה תתבצע לפי המחיר שהציע השני (קרי, על פי המחיר הנמוך מבין שתי ההצעות). בית המשפט קבע כי מדובר במנגנון שוויוני והוגן כלפי שני הצדדים, שישיא את התועלת באופן הדדי.
6. על החלטתו של בית המשפט המחוזי ופסק דינו המשלים הגיש המערער את הערעור שלפנינו. יצויין כי בהסכמת המשיב עוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור (החלטת השופט גרוסקופף מיום 12.9.2021).
עיקר טענות הצדדים
7. בתמצית, המערער טוען כי יש לאפשר לו לרכוש את מניותיו של המשיב. לטענתו, הוא מנהל את החברות מזה עשרות שנים, כך שיש לו זיקה עודפת לחברות בהשוואה למשיב שעבורו החברות הן נכס כלכלי גרידא. לשיטת המערער, אין לראות את אחזקות הצדדים כשוות, שכן מלבד המניות הרגילות המוחזקות על ידי הצדדים שווה בשווה, המערער מחזיק גם במניות ההנהלה, המגלמות עבורו "זכות אישית ייחודית" שמכוחן אף יש לראותו כמחזיק בגרעין השליטה. בהקשר זה נטען כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, אם תבוטלנה מניות ההנהלה הן לא תפקענה אלא תהפוכנה למניות רגילות, כך שהמערער עדיין יחזיק בשליטה בחברות. משכך, טוען המערער, שגה בית משפט קמא בקבעו כי יש להורות על היפרדות באמצעות מנגנון שוויוני.
בנוסף לאמור, המערער טוען כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי שיקולי צדק, תום לב וניקיון כפיים שוללים את עדיפותו של המערער ברכישת מניות המשיב. זאת, לשיטת המערער, שכן פסק הדין בערעור ביטל את הסעדים האופרטיביים בפסק דינו של השופט דרורי, והמסקנה בדבר קיפוחו של המשיב לא נותרה על כנה. לטענת המערער, זהות הרוכש צריכה להיקבע לפי שיקולי יעילות והיגיון ולא לפי שיקולי אשם, ואין "להעניש" את המערער. מנגד, יש לאמץ את הנוהג של רכישת מניותיו של יוזם ההליך, שאף מהווה פתרון צודק בנסיבות המקרה דנן. לחלופין, נטען כי אף אם הקביעה בדבר קיפוח תיוותר על כנה, הרי שדרך המלך היא לבצע רכישה כפויה של הצד הנפגע.
לבסוף, נטען כי המנגנון שנקבע בפסק הדין שגוי, שכן הוא הולם נסיבות של שוויון בין צדדים, בעוד שבמקרה דנן זכויות הצדדים אינן שוות. עוד נטען כי יש חשש לסחטנות מצד המשיב, שעשוי לנקוב במחיר גבוה כדי להשיא את רווחיו ככל הניתן; ושגה בית משפט קמא בקבעו כי יתרונו של המנגנון בכך שהצדדים צפויים להציע את המחיר הקרוב ביותר לשווי האמיתי של החברות עבורם, שכן משעה שבוצעה הערכת שווי על ידי המומחה, זו תהיה נקודת ייחוס להצעות הצדדים. בהקשר זה מלין המערער על עצם מינוי המומחה, שבעלות שכרו נאלצו הצדדים לשאת, שכן חוות דעתו אינה נדרשת משעה שמדובר בהתמחרות פנימית בין הצדדים.
8. מנגד, המשיב טוען כי יש לו זיקה משמעותית לחברות שהן נכס משפחתי מובהק, וכי קבלת ערעורו של המערער תוביל לכך שיינתן יתרון למקפח. עוד נטען כי מניות ההנהלה שבידי המערער אינן ניתנות למכירה, העברה או הורשה, הן ניתנו למערער לצורך ניהול החברות כנאמן עבור יתר בעלי המניות, ואין בהן כדי להעניק כל זכות כספית. בנוסף לכך, המשיב פירט התנהלות פסולה מצד המערער בשורה של הקשרים, ולטענתו קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומו של קיפוח נותרו על כנן.
באשר למנגנון ההיפרדות, המשיב טוען כי אין במנגנון זה כדי לגרוע דבר מהמערער, וכתב הערעור לא כולל הסבר של ממש להתנגדותו של המערער. המשיב מוסיף כי בית משפט קמא אִפשר לצדדים להציע מנגנוני התמחרות, אולם המערער סירב לכך. מכל מקום, מדובר במנגנון שוויוני, שבו הרוכש ישלם את השווי שהמוכר מייחס לנכס. לטענת המשיב, הערכת השווי של המומחה היא הערכת חסר, והתנגדותו של המערער למנגנון המוצע נובעת מרצונו לרכוש את מניותיו של המשיב במחיר נמוך משוויין האמיתי. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, בא כוח המשיב אף הצהיר כי הוא מוכן, כהצעה ראשונית, לרכוש את מניות המערער בכ-40% יותר משוויין לפי הערכת השווי. מכל מקום, נטען כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שפעל בהתאם לפסיקה ויישם אותה. לטענת המשיב, אין בפסיקה תקדים שבו נכפה סעד של מכירה כפויה של מניותיו של צד מקופח תם לב בניגוד לרצונו. לבסוף טען המשיב כי יש לדחות את הערעור גם משיקולי צדק ותום לב; כי אין יסוד לטענה שהוא מעוניין להכניס צדדים שלישיים כבעלים לחברות; וכי המערער, בגילו ובמצבו, אינו יכול להוביל את החברות בעתיד.
דיון והכרעה
9. למקרא החלטתו של בית המשפט המחוזי ופסק דינו המשלים, ולאחר עיון בכתבי הטענות של הצדדים ושמיעת טענותיהם בעל פה, המסקנה היא כי לא נפלה טעות תחת ידו של בית המשפט המחוזי שמצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. משכך, דין הערעור להידחות.
10. כהערה מקדימה, יש להבהיר תחילה מהם גדרי הדיון בערעור שלפנינו.
בראש ובראשונה, עומד לפנינו פסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי (כב' השופט דרורי) שניתן בתביעות שהגישו הצדדים. בפסק הדין האמור הועמדה התשתית העובדתית שעל בסיסה נקבע כי יש לבצע היפרדות בין הצדדים. אמנם, רובם המכריע של הסעדים האופרטיביים שנקבעו בפסק הדין בוטלו בהמשך בהסכמת הצדדים על ידי בית משפט זה בערעור (ע"א 7053/19 וע"א 7109/19) [פורסם בנבו]. ברם, בפתח הדברים בפסק הדין בערעור, בית משפט זה הבהיר מפורשות כי פסק דינו ניתן "על סמך הממצאים העובדתיים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי" (ההדגשה הוספה – י"ע). ממצאים אלו נותרו אפוא על כנם והפכו חלוטים, כך שהכרעתו של בית המשפט המחוזי בסיבוב השני (כב' השופטת בזק-רפפורט) כמו גם הדיון בערעור שלפנינו, נשענים על ממצאים אלה.
שנית, על משבר האמון העמוק והמתמשך שקיים בין הצדדים ועל עצם הצורך ב"הפרדת כוחות" – אין חולק. משכך, לא על סעד ההיפרדות כשלעצמו ניטשת המחלוקת בין הצדדים, כי אם על שאלת אופן ביצוע ההיפרדות וטיב המנגנון שיכריע מי מהצדדים ירכוש את חלקו של מי וכיצד.
שלישית, מנגנון ההיפרדות בדמות התמחרות פתוחה הוסר מעל הפרק, בהסכמת הצדדים, בפסק דינו של בית משפט זה בערעור. איננו יושבים כערכאת ערעור על פסק הדין האמור, ומשכך אין מקום לשקול אפשרות זו מחדש.
זהו הרקע וזוהי מסגרת הדיון בערעור דנן. כפי שיוסבר להלן, ההכרעה בערעור פשוטה ומתבקשת, ומאחר שקביעותיו של בית משפט קמא והנמקותיו מקובלות עלי בעיקרן, אתמקד בעיקר ואשתדל לקצר בדברים.
עילת הקיפוח וסעד ההיפרדות
11. התביעה שהגיש המשיב נגד המערער בבית המשפט המחוזי התבססה, לצד עילות נוספות, על עילת הקיפוח המעוגנת בסעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: החוק). לא בכדי מצאתי לשוב ולהזכיר עובדה זו, באשר עילת הקיפוח נושאת מאפיינים ייחודיים הרלוונטיים בחלקם לענייננו. כך, כפי שהוסבר לא אחת בשורה של פסקי דין, יריעתה של עילת הקיפוח רחבה היא, וכרוחב יריעתה כך רוחב סמכותו של בית המשפט לברור את הסעד ההולם את נסיבות המקרה שלפניו. אכן, סעיף 191 לחוק הוא בבחינת "הוראת מסגרת", "רקמה פתוחה", המעניקה לבית המשפט "מרחב גמישות ושיקול דעת רחב, המאפשר לו להתאים את הפתרון שהוא רואה כצודק ונכון למצב של קיפוח או מצב של 'מבוי סתום' בין בעלי מניות [...]"; והיא מעמידה לרשותו "ארגז כלים מגוון המאפשר לו לעצב 'בתפירה ידנית' את הפתרון ההולם את נסיבות המקרה" (ע"א 6290/17 מגנזי נ' לוי, פסקאות 15-14 [פורסם בנבו] (11.2.2018) (להלן: עניין מגנזי); ע"א 5804/19 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ, פסקה 43 [פורסם בנבו] (3.10.2021) (להלן: עניין תינהב); ערן שפינדל ויעל זכות מאבק בעלי מניות – עילת הקיפוח בחברה פרטית וציבורית 343-341 (2017) (להלן: שפינדל וזכות)).
12. גמישות זו, המוקנית לבית המשפט כאשר מוגשת תביעה בעילה של קיפוח, באה לידי ביטוי בשלל אופנים: אם בעצם ההחלטה אם להושיט סעד או להימנע מכך; אם בקֶשת הסעדים השונים שבית המשפט מוסמך לפסוק; ואם בשאלה כיצד להתאים את הסעד שנבחר לנסיבות המקרה שהובא אל שולחנו של בית המשפט. וכך סוכמו הדברים בעניין תינהב: