17. בכל הנוגע לאחזקות הצדדים במניות החברה, אין מחלוקת כי המניות הרגילות של החברה מוחזקות על ידי שני הצדדים בחלקים שווים, 50% כל אחד (כפי שהמערער עצמו ציין בהודעת הערעור מטעמו). אמנם, בנוסף למניות הרגילות, המערער מחזיק במניות הנהלה. ברם, כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי, הגם שמניות ההנהלה מעניקות למערער זכויות שונות, ובכללן זכות הצבעה וזכות למנות מנהל (ובד בבד מטילות עליו חובת נאמנות כלפי יתר בעלי המניות), אין בכוחן כדי לשלול את זכות הבעלות של המשיב ב-50% מהמניות הרגילות. [במאמר מוסגר: לפי תדפיסי רשם החברות שצירף המערער, שיעורן של מניות ההנהלה בתוך הרכב הון המניות הכולל של החברות הוא מזערי. לשם הדוגמה, הון המניות של המשיבה הפורמאלית 3 הוא מיליון מניות, ומתוכן ישנה מניה בודדת שהיא מניית הנהלה]. נקודת המוצא היא אפוא אחזקות שוות של שני הצדדים במניות החברה הרגילות.
המערער טען כי מתוקף מניות ההנהלה שבידיו, יש לראותו כבעל השליטה בחברה. גם בכך אין כדי לסייע למערער. בית המשפט המחוזי קבע כי מניות ההנהלה ניתנו למערער לצורך ניהול החברה, והקנו לו זכות פרסונאלית, כפי שמלמד סעיף 2א(2) לתקנון אחת החברות, הקובע כי "מנית הנהלה תהפוך מעצמה למניה רגילה מרגע שמחזיקה הראשון חדל להחזיק בה מסיבת פטירה, העברה או מסיבה אחרת" (נספח 4 לכתב הערעור). דהיינו, מניית הנהלה שומרת על מעמדה ככזו רק כל עוד היא מוחזקת בידי המערער, ומכאן אופיה הפרסונאלי (כך שספק אם ניתן לראות בכך גרעין שליטה הניתן להעברה). כך או כך, בית המשפט המחוזי היה נכון ללכת לקראת המערער ולְדמות את מניות ההנהלה שבידיו לכאלו שהעניקו לו את גרעין השליטה בחברות (פסקה 42 לפסק הדין המשלים). אלא שאף תחת הנחה זו, בית המשפט לא ראה להעניק למערער עדיפות על פני המשיב. כפי שיפורט להלן, בהתחשב במכלול הנסיבות מסקנה זו מקובלת עלי, ואף אם הייתי מניח לטובת המערער כי יש לו יתרון של שברירי אחוז באחזקות לעומת המשיב וכי יש לראותו כמחזיק בגרעין השליטה, לא היה בכך כדי להוביל לקבלת הערעור.
18. המערער ביסס טענתו על הזיקה האישית העודפת שיש לו כלפי החברות, מתוקף העובדה ששימש בהן כמנכ"ל. לעניין זה הפנה המערער לפסק הדין בעניין מגנזי, שניתן לדבריו "בנסיבות דומות לענייננו" (פסקה 15 להודעת הערעור).
ניסיונו של המערער להיבנות מעניין מגנזי, הגם שהוא מובן, דינו להידחות. השוואה בין הנסיבות בעניין מגנזי לנסיבות דנן מעלה כי רב השונה על הדומה. בעניין מגנזי מדובר היה במניות של חברה שבבעלותה יקב בוטיק במושב ברמת הגולן. בפסק הדין ניתן סעד של מכירה כפויה של מחצית ממניות החברה, ונקבע כי לוי, שהחזיק ב-50% מהמניות, ירכוש את המניות של קבוצת מגנזי שהחזיקה ב-50% הנותרים (40% הוחזקו על ידי מגנזי ו-10% על ידי גורם נוסף). ודוק: באותו מקרה מדובר היה בחברה ובעסק שהוקמו על ידי לוי; לוי הוא שעיבד את הכרם שממנו סופקו הענבים ליקב שבבעלות החברה; לוי התגורר כבר-רשות בנחלה שהכרם היה בשטחה; לוי היה בעל הידע המקצועי; יקב הבוטיק שהוקם היה "בדמותו ובצלמו של לוי שהקים אותו מיום הראשון"; וללוי היתה זיקה הדוקה לחברה וליקב לכל אורך שרשרת הייצור, החל מגידול הענבים וכלה בייצור היין, בהיותו גם היינן של היקב. לעומת זאת, מגנזי היה איש עסקים שרכש את מחצית מניות החברה; הוא ביקר ביקב פעמים ספורות בלבד; הקשר שלו לחברה וליקב היה "רופף עד מאוד"; עלה כי הוא לא התעניין כלל במה שנעשה בחברה; והוא אף עתר לחלופין לסעד של פירוק החברה. בנוסף לכך, בפסק הדין פורטו שורה של קשיים חיצוניים שהיו מתעוררים אילו מניותיו של לוי היו נמכרות לידי מגנזי, לרבות בנוגע לעצם האפשרות להמשיך ולהפעיל את היקב.