123. עוד לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בדבר היקף החשבונות עליהם יחולו שיעורי הריבית האמורים. כמו בית משפט קמא, גם אני סבור כי הגם שלא כל החשבונות של התובעים נכללו בתביעה דנן, הרי שאין חולק כי הבנק עצמו ראה בחשבונות אלה כקבוצה אחת, ועל פיה נקבעו התנאים באותם חשבונות. לפיכך, כשם שהבנק עצמו ראה בכל החשבונות הללו כ"קבוצה אחת", ואף טען בהקשרים אחרים כי אין לראות בפעולות שבוצעו בתוך הקבוצה כ"חשודות" (ופרט בסוגיית הערבויות), הרי שבהתאם לאותה הסתכלות יש להחיל את הקביעות בדבר הריבית על כלל החשבונות שבקבוצה.
--- סוף עמוד 78 ---
124. סוגיה אחרונה אליה יש להידרש בהקשר של הריביות היא זו המועלית בערעור הבנק על פסק הדין המשלים – תשלום ריבית בגין יתרת זכות ושיעורה. אכן, כאשר חשבונו של לקוח חויב על ידי הבנק שלא כדין, אחת הדרכים לחישוב הפיצוי המגיע ללקוח, קרי לשחזור החשבון באופן שיעמיד את הלקוח במצב בו היה אילו התנהל הבנק כדין, היא לזכות את הלקוח בריבית בגין יתרות הזכות שהיו בחשבונו במהלך התקופה הנדונה עקב השחזור (ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(6) 493, 520-518, 528-526 (2002); ע"א 1020/06 קרצר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 17 [פורסם בנבו] (13.1.2010)). ואולם, כפי שהובהר לעיל, עד למועד בו העלה הבנק דרישה לתשלום ריבית פיגורים, נוהלו חשבונות הבנק של התובעים כדין, ואינני מוצא כי היה מקום להתערב באופן בו פעל הבנק. ממילא ככל שבתקופה זו הייתה יתרת זכות במי מהחשבונות, אין מקום להתערב בשיעור הריבית ששולם בגינה על ידי הבנק. לכל היותר היה מקום להורות על תשלום ריבית שכזו בגין יתרות הזכות מהמועד בו ביקש הבנק שלא כדין לחייב את חשבונות התובעים בריבית פיגורים, דהיינו מיום 28.6.2009 ואילך. מכאן, שגם בעניין זה יש לקבל את ערעור הבנק ביחס לתקופה שעד למועד האמור.
125. שאלה אחרת היא מהו שיעור הריבית בגינה יש לזכות את הלקוח מיום 28.6.2009 ואילך. אכן, על דרך הכלל, שיעור הריבית המשולמת על ידי הבנק בעבור יתרת זכות הוא נמוך יותר משיעור הריבית הנגבה על ידי הבנק בגין יתרת חובה, ועל כן אין להטיל שיעור ריבית זהה בין שני המצבים (עניין נאות מרינה, בעמ' 389; רע"א 564/89 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מלקולם ואח', פ"ד מד(1) 485, 488-487 (1990)). יחד עם זאת, בבחינת מישור היחסים שבין הבנק למר גזונדהייט, עולה כי הסתכלות הבנק על חשבונותיו של מר גזונדהייט וחברות הקשורות לו הייתה, כאמור, כ"קבוצה אחת" במובן הזה שהבנק התבונן על החשבונות כמכלול. כך לעניין קביעת התנאים בניהול החשבונות ומתן האשראי בהם, כך לעניין ייחוס הבטוחות, וכך גם לעניין היקף חובות מר גזונדהייט כלפיו. לפיכך, קביעת שיעור הריבית בגין יתרות הזכות בגובה שיעור הריבית בגין יתרות החובה אינה מגלה כל עילה להתערבות בנסיבות הייחודיות שלפנינו (ראו: ע"א 7162/96 אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה 15 [פורסם בנבו] (9.11.1998). וראו והשוו: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 259-258 (1993)).