4. הזכויות שעליהן עמדנו מבטאות את תפיסת היסוד שלפיה במדינה דמוקרטית נתונה לאזרח – להבדיל מבעלי זיקה אחרת – הזכות להשתתף בהכרעות החברתיות המחייבות אותו ובשלטון המרכזי. הזכות לאזרחות מבטאת את היותו של הפרט חלק שווה בקהילה הפוליטית, בעל זכות להשתתף ולהישמע על ידי השלטון (ראו: אביחי דורפמן דמוקרטיה כשלטון עצמי משותף (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2016)). בהיעדר זכות זו להשתתפות פוליטית, הופך האזרח לנתין שכן הוא כפוף לשלטון אך אינו שותף לו (דפנה ברק ארז אזרח נתין צרכן – משפט ושלטון במדינה משתנה 15 (2012); רחף, בעמ' 32-31). חשיבותה של הזכות לאזרחות במובנה זה מתחדדת נוכח המעורבות העמוקה של המדינה המודרנית בחייו של הפרט, ולפיכך בהתאם, ההחלטות שיתקבלו במסגרת המדינתית ישפיעו על חייו כמעט בכל היבט (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א 34 (מהדורה שנייה, 2010)). דברים אלה מדגישים את הפגיעה המיוחדת שנגרמת לאדם ששלילת אזרחותו מותירה אותו מחוסר כל אזרחות. במקרה כגון זה,
--- סוף עמוד 122 ---
הפרט לא נמנה על קהילה פוליטית בה הוא בעל זכות להשפיע על הליך קבלת ההחלטות ועל מהלכי השלטון, וזאת על אף העובדה כי הוא יוותר כפוף להכרעות שיתקבלו במסגרות אלה.
5. ואולם, גם הזכות לאזרחות היא זכות יחסית, כיתר הזכויות החוקתיות. בהתאם, כפי שציינתי בעבר, "מדינה מוסמכת, דרך כלל, לקבוע בחוקיה את הכללים בדבר איבוד אזרחות, כמו גם בדבר רכישתה" (בג"ץ 2934/07 שורת הדין נ' יושבת ראש הכנסת, פסקה 7 (16.9.2007)). משכך, בהמשך לרכיבים אחרים שבפסקת ההגבלה שעליהם עומדת חברתי הנשיאה בחוות דעתה, יש לבחון האם ההסדר הקבוע בסעיף 11(ב)(2) לחוק האזרחות עומד במבחני המידתיות. בהקשר זה, ברצוני להצטרף להערתו של חברי המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל, לעניין הגדרתו של "מעשה טרור" שיהווה "הפרת אמונים" כמשמעותו בחוק האזרחות (פסקה 6 לחוות דעתו). היקפה, תוכנה ועוצמתה של חובת האמונים הקבועה בחוק האזרחות עוררה שאלות רבות לאורך השנים (וראו: עניין אבו ערפה, פסקה 62). שאלות אלו הוכרעו בתיקון מס' 9 לחוק האזרחות – בו קבע המחוקק חובת אמונים צרה, היא החובה שלא לפגוע בביטחונה של המדינה באופן חמור, וכן לא לחתור תחת המשך קיומה ותפקודה של המדינה כמסגרת המגינה על הפרטים המצויים בה (ראו גם: פסקה 49 לחוות דעתה של הנשיאה). ואולם, עמידה על הגדרת "מעשה טרור" כנוסחו בסעיף 2(א) לחוק המאבק בטרור, התשע"ו-2016, שאליו מפנה סעיף 11(ב)(2)(ב) לחוק האזרחות, מגלה הגדרה רחבה, והיא כוללת, בין היתר, איום במעשה טרור וכן פגיעה חמורה ברכוש בנסיבות שבהן ישנה אפשרות ממשית שתגרום לפגיעה חמורה בגופו של אדם או בחירותו. משמעות הדבר כי גם מעשים כדוגמת זריקת אבנים שהובילו לפגיעה ברכוש או איום בזריקת אבנים כאמור, מהווים לכאורה הפרת אמונים שבגינה עלול אדם לאבד את אזרחותו. מבלי להקל ראש במעשים חמורים מעין אלה, מסופקני אם מדובר במעשים שעולים לכדי הפרת אמונים שמצדיקה שלילת אזרחותו של אדם, בהתאם לחובת האמונים הצרה שנקבעה על ידי המחוקק. דומה כי המדינה אף היא נתנה דעתה להיבט זה, והדברים באים לידי ביטוי באמות המידה שעוצבו להפעלת הסמכות לשלילת אזרחות, בהן נקבע כי שיקול רלוונטי לעניין מידת ההגשמה של תכליות ההסדר הוא חומרת המעשה: "על המעשה להיות חמור דיו כדי להראות כי מבצעו הפנה עורף למדינת ישראל. לא כל מעשה שיש בו מבחינה פורמלית משום הפרת אמונים למדינת ישראל כהגדרתה בחקיקה הרלוונטית, יצדיק בהכרח שימוש באמצעי כה חמור כביטול מעמד" (סעיף 4ג1 לנספח מש/1 בהודעת העדכון של שר הפנים מיום 17.9.2020).