--- סוף עמוד 126 ---
קווי המתאר לרישיון הישיבה הייעודי עבור מי שנשללה אזרחותו ואינו בעל אזרחות נוספת שמקודם בעבודת מטה של משרדי הממשלה). לשיטתי, נוכח עצמת הפגיעה שבהותרת אדם חסר כל מעמד, יש להבטיח, בגדר חקיקה ראשית, הסדר שיקבע רישיון ישיבה ייעודי ויבטיח את יציבות המעמד (למותר לציין כי ההסדר יוכל להתייחס לשאלה האם ובאילו נסיבות חריגות ניתן יהיה לשקול ביטול מעמד זה ונושאים נוספים הכרוכים בכך).
13. יוער כי סוגיה דומה שעניינה מידת התאמת רישיון הקבע לפי חוק הכניסה לישראל כלפי מי שלא קיבל את מעמדו כתוצאה מהחלטה להגר למדינה התעוררה בעבר ביחס לתושבי מזרח ירושלים, שמעמדם ניתן להם עם התפקדותם במפקד האוכלוסין שנערך בעיר לאחר מלחמת ששת הימים. בפסיקה נקבע כי יש לראות בתושבים אלה כמי שקיבלו רישיון לישיבת קבע מכוח חוק הכניסה לישראל, ובהתאם רישיונם עשוי לפקוע בהתאם לתקנות הכניסה לישראל או "מעצמו" (עניין עווד, בעמ' 430; עניין דארי, פסקה 6). כפי שהערתי בעבר, ההלכה שנקבעה בעניין עווד מעוררת שאלות לא פשוטות, שכן הרציונל שעמד בבסיס הענקת סמכות רחבה לשר הפנים במסגרת חוק הכניסה לישראל אינו ישים באותה העוצמה כאשר מדובר בתושבי מזרח ירושלים שזיקתם אל אזור מגוריהם היא חזקה ביותר (עניין אבו ערפה, פסקה 25 לפסק דיני; כן ראו עע"מ 5037/08 חליל נ' שר הפנים, פסקה 26 (19.12.2017); עניין זרינה, פסקה 21; יעל רונן "פני הלכת עווד – לאן? מעמדם של תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים" ספר רות לפידות 97 (יובל שני והילי מודריק-אבן חן עורכים, מכון סאקר, נבו, 2020)). וראו גם את דבריה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז בעניין אבו ערפה, בשינויים המחויבים:
"דומה כי המחוקק צריך לתת דעתו להבחנה בין מי שנולד בישראל לבין מי שהיגר אליה בבואו לעצב הסדרים שיחולו על שלילת המעמד של תושבי הקבע. המדובר בשאלה ציבורית וערכית מורכבת שראוי כי המחוקק ידרש אליה כתנאי מוקדם לקבלת ההחלטות בנושא על-ידי הרשות המבצעת" (שם, פסקה 14).
סבורני כי דברים אלה נכונים ביתר שאת ביחס להסדרים שיחולו על רישיון הישיבה שיינתן לאדם שנותר חסר אזרחות בעקבות החלטה על ביטול אזרחותו. היבט זה של קביעת רישיון ישיבה ייעודי, אשר יבטיח את יציבות המעמד, מהווה לשיטתי חלק בלתי נפרד ממידתיות ההסדר והוא תנאי לחוקתיותו. על יסוד דבריי אלה, סבורני
--- סוף עמוד 127 ---
כי ההסדר בתוצרתו הנוכחית אינו צולח את מבחן המשנה השלישי – מבחן המידתיות במובן הצר. לפי מבחן זה, נדרש כי יתקיים יחס ראוי בין התועלת שתצמח לציבור מהגשמת תכליותיו של החוק לבין הפגיעה בזכויות אדם הנלווית לו (בג"ץ 7385/13 איתן מדיניות הגירה ישראלית נ' ממשלת ישראל, פסקה 120 לפסק דיני (22.9.2014); בג"ץ 2334/02 שטנגר נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד נח(1) 786, 797 (2003); בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 385 (1997); בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 270 (1999) (להלן: עניין צמח)). לשיטתי, לאחר שמצאנו כי רישיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל אינו נותן משקל מספק לצורך להבטיח את יציבות מעמדו של אותו אדם, אין די בו כדי לצמצם במידה מספקת את הפגיעה המשמעותית שתיגרם למי שאזרחותו תבוטל מבלי שהוא בעל אזרחות נוספת. במצב דברים מעין זה הפגיעה בזכות אינה צולחת – כאמור – את מבחן המשנה השלישי של המידתיות. להבדיל מכך, רישיון ישיבה ייעודי שיוסדר בחקיקה, שעל אפיוניו עמדתי לעיל, יצמצם את החשש שאדם שבוטלה אזרחותו יוותר מחוסר כל מעמד, ובמצב דברים זה ניתן יהיה לקבוע כי הפגיעה היא מידתית.