בהקשר זה יש לעמוד על ההבחנה הבסיסית הקיימת בפסיקה ובספרות בין מוסד האזרחות בכללותו ובין הזכות החוקתית לאזרחות.
(1) מוסד האזרחות
31. בפסיקה הישראלית הוגדר מוסד האזרחות כך:
"האזרחות יוצרת קשר משפטי נמשך בין אדם למדינתו [...] לקשר זה חשיבות בתחומי משפט נרחבים, הן מבחינת המשפט הבינלאומי והן מבחינת המשפט המדינתי. יש בה באזרחות כדי להטיל חובות על המדינה ביחסי החוץ שלה. מבחינת האזרח עצמו, יש בה כדי ליתן לו זכויות, להעניק לו כוחות, להטיל עליו חובות ולהכיר בחסינותו בעניינים שונים ומגוונים" (בג"ץ 754/83 רנקין נ' שר הפנים, פ"ד לח(4) 113, 117 (1984) (להלן: עניין רנקין); ראו גם: בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 791 (1999) (להלן: עניין סטמקה); בג"ץ 7348/08 גריגוריאן נ' משרד הפנים, פסקה 8 (5.1.2010) (להלן: עניין גריגוריאן)).
באופן דומה הוגדר מוסד האזרחות על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) כך: "a legal bond having as its basis a social fact of attachment, a genuine connection of existence, interests and sentiments, together with the existence of reciprocal rights and duties" (Nottebohm Case (Liechtenstein v. Guatemala), Judgment, 1955 I.C.J. Rep., 4, 23 (Apr. 6)).
32. הגדרות אלה מלמדות כי האזרחות כמוסד נתפשת כזיקה בין אדם ומדינה וכן כסטטוס משפטי. בכל הנוגע לזיקה שבין האדם למדינה, משקף מוסד האזרחות את
--- סוף עמוד 25 ---
הקשר החזק ביותר האפשרי ביניהם (אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל כרך ב – רשויות השלטון ואזרחות 1071 (2005) (להלן: רובינשטיין ומדינה); יפה זילברשץ "האזרחות: מהי ומה תהיה?" מחקרי משפט טז 55, 55 (2000) (להלן: זילברשץ "האזרחות מהי")). מבחינת ההצדקה התיאורטית לקיומו של מוסד האזרחות, יש גישות המתמקדות באזרחות כקשר מעין חוזי, במישור האנכי, בין הפרט למדינה (לניתוח גישה זו ולביקורות עליה, ראו: T. Alexander Aleinikoff, Theories of Loss of Citizenship, 84 MICH. L. REV. 1471, 1488-1489 (1986) (להלן: Aleinikoff)), בעוד שגישות אחרות מתמקדות במערכת היחסים האופקית בין הפרטים המרכיבים את המדינה (ראו, למשל: MICHAEL WALZER, SPHERES OF JUSTICE: A DEFENSE OF PLURALISM AND EQUALITY 31-63 (1983)). כך או כך, נראה כי עוצמתו של הקשר בין הפרט למדינה שאותו מסמל מוסד האזרחות, מתבטאת בכך ש"האזרח נושא עמו את אזרחותו על-גבו, ובאשר ילך תלך היא עמו. הזכות אינה מצמצמת עצמה לגבולות הארץ ו'...פרושה [היא] בתחומי המדינה ומחוצה לה'" (עניין סטמקה, בעמ' 791). ייחודיותה של זיקת האזרחות היא גם הסיבה לכך שמדינות רבות, ובכללן ישראל, אינן מאפשרות לאזרחים לוותר על אזרחותם ללא הסכמת הרשויות (ראו: סעיפים 10 ו-10א לחוק האזרחות; עניין שורת הדין, בעמ' 108).