(ה) פגיעה חמורה בתשתיות, במערכות או בשירותים חיוניים, או שיבוש חמור שלהם, או פגיעה חמורה בכלכלת המדינה או בסביבה [...]"
לשיטת זיוד ומפארג'ה, הגדרה זו שאליה מפנה סעיף 11(ב)(2) לחוק האזרחות, היא הגדרה עמומה ורחבה ביותר, המאפשרת לשלול את אזרחותו של אדם בגין קשת רחבה של מעשים ללא כל הגבלה באשר לחומרתם, ומשכך הסעיף כולו אינו עומד בדרישת ההסמכה המפורשת.
43. איני סבורה כי יש ממש בטענה זו. ראשית, משעה שמקור הפגיעה בזכות לאזרחות בענייננו הוא בחקיקה ראשית, מתקיימת החלופה הראשונה מבין שתי חלופות הקבועות בפסקת ההגבלה ("אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק [...] או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו"), ומתייתר הצורך לדון בשאלה האם עסקינן בהסמכה מפורשת (בג"ץ 3390/16 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' הכנסת, פסקה 9 לחוות דעתי (8.7.2021) (להלן: עניין עדאלה)).
44. למעלה מן הצורך, יש לציין כי הסמכת בית המשפט לעניינים מנהליים לבטל אזרחות מחמת הפרת אמונים היא הסמכה מפורשת ומפורטת, וזאת ביתר שאת בעקבות חקיקת תיקון מס' 9 לחוק האזרחות. כך, בעניין אבו ערפה נקבע כי ההוראה בחוק הכניסה לישראל שקבעה כי שר הפנים רשאי, לפי שיקול דעתו, "לבטל רשיון ישיבה שניתן לפי חוק זה" – אינה מסמיכה אותו לבטל רישיון לישיבת קבע בגין הפרת אמונים, וזאת, בין היתר, משום שמדובר בהסמכה כללית ועמומה (שם, בפסקה 54 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) פוגלמן). אך באותו עניין הצביע בית משפט זה על ההסדר שבחוק האזרחות וצוין כי הסדר זה מהווה דוגמה לסוגיה שהמחוקק "ראה לנכון להסדיר [...] בצורה מפורטת בחקיקה ראשית" (עניין אבו ערפה, פסקה 63 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) פוגלמן). אכן, חוק האזרחות עיגן את האפשרות לבטל
--- סוף עמוד 32 ---
אזרחות בגין הפרת אמונים עוד בנוסח המקורי משנת 1952, ובתיקון מספר 9 לחוק נוספו בו הוראות שיוצקות תוכן קונקרטי לביטוי "הפרת אמונים" ומבהירות את ההיבטים הפרוצדורליים הכרוכים בביטול האזרחות בגין עילה זו. ההיקף הרחב של המעשים המוגדרים כ"מעשה טרור" אינו משנה ממסקנה זו, ככל שהדבר נוגע לתנאי הראשון בפסקת ההגבלה.
ד. תכלית ההסדר
45. הצדדים לערעורים לא הרחיבו טענות באשר לתנאי השני שבפסקת ההגבלה לפיו על החוק להלום את ערכיה של מדינת ישראל, והתמקדו בעיקר בתכלית ההסדר ובמידתיותו. בכל הנוגע לתכלית ההסדר, חלו לאורך הדרך שינויים בעמדה שהוצגה מטעם שר הפנים, ובסופו של דבר הועלו על ידו שלוש תכליות אשר תואמות במידה מסוימת לתכליות שעליהן עמדה הכנסת בטיעוניה: תכלית הצהרתית, תכלית הרתעתית ותכלית מניעתית. זיוד ומפארג'ה עמדו על הקשיים שמעוררת לגישתם התכלית ההרתעתית, ולצד זאת טענו כי למעשה בבסיס ההסדר נושא הערעורים עומדת תכלית מוסווית והיא – התכלית העונשית.