"ראוי אפוא ללמוד ממדינות הים אשר מחזיקות בשיטות משפט ובערכים דמוקרטיים-ליברליים הקרובות לשלנו, ישראל לא לבדד תשכון וככלל, אין לקבל את הגישה לפיה 'משדותיהם של זרים לא נוכל להעשיר בסוגייתנו' [...] עם זאת, יש לזכור כי ההפניה לדין זר היא מקור נוסף, אחד מני מספר מקורות פרשנות [...] ההעשרה מדין זר צריכה אפוא להיעשות בזהירות, בשים לב להבדלים הקיימים בין השיטה הזרה לשיטתנו" (בג"ץ 5239/11 אבנרי נ' הכנסת, פסקה 4 לחוות דעתו של השופט עמית (15.4.2015)).
במילים אחרות, אין די בטענה כי ההסדר נושא הערעורים דנן חורג מהמשפט הבינלאומי ומהסדרים דומים במדינות אחרות, כדי להוכיח כי נפל בו פגם חוקתי. לשם כך יש לבחון את ההסדר בכללותו לפי אמות המידה של המשפט החוקתי הישראלי, אך בטרם אעשה כן אסקור להלן בקצרה את המשפט הבינלאומי והמשפט המשווה בסוגיה זו.
(1) ההסדרים הרלוונטיים במשפט הבינלאומי ובמשפט המשווה
67. ההוראות העיקריות הנוגעות למחוסרי אזרחות בדין הבינלאומי מרוכזות בשתי אמנות – האמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות, כ"א 8, 553 (נפתחה לחתימה ב-1954) (להלן: האמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות), שנחתמה ואושררה על ידי מדינת ישראל; והאמנה בדבר צמצום חוסר האזרחות שהוזכרה לעיל, שנחתמה על ידי מדינת ישראל בשנת 1961 אך מעולם לא אושררה על ידה (ראו: בג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' משרד הפנים, פסקה 33 (2013)). סעיף 1 לאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות מגדיר אדם "מחוסר אזרחות" (stateless person) כך: "[A] person who is not considered as a national by any State under the operation of its law". המונח
--- סוף עמוד 44 ---
"national", שתורגם בתרגום הרשמי של האמנה לעברית כ"אזרח", אינו מוגדר באמנה. לפי נציבות האו"ם לפליטים, מונח זה מבטא זיקה פוליטית ומשפטית פורמאלית בין אדם למדינה מסוימת, אשר עשויה להעניק זכויות שונות, אך כוללת לכל הפחות את הזכות להיכנס למדינה, לשוב אליה ולהתגורר בה (UNHCR, Handbook on Protection of Stateless Persons, sec. 52-56 (June 30, 2014)).
סעיף 8(1) לאמנה בדבר צמצום חוסר האזרחות מעגן את העיקרון לפיו אין לשלול אזרחות מאדם אם הדבר יוביל לכך שייוותר מחוסר אזרחות ("A Contracting State shall not deprive a person of its nationality if such deprivation would render him stateless"). לכלל זה נקבעו מספר חריגים, המנויים תחת הסעיפים 8(2) ו-8(3) לאמנה. החריג הרלוונטי לענייננו מעוגן בסעיף 8(3)(a)(ii) לאמנה בדבר צמצום חוסר האזרחות, הקובע כי מדינה שהיא צד לאמנה רשאית לשלול את אזרחותו של אדם, אף אם אותו אדם ייוותר חסר כל אזרחות כתוצאה מכך, אם הוא פגע בצורה חמורה באינטרסים החיוניים של אותה מדינה, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם חובת האמונים שלו אליה. עם זאת, חריג זה הותנה בכך שבעת החתימה על האמנה, אשרורה או ההצטרפות אליה, האפשרות לשלול אזרחות מטעם זה הייתה מעוגנת במשפט המדינתי של המדינה הרלוונטית והיא הצהירה שהיא שומרת על הזכות לעשות בה שימוש (יצוין כי מאז החתימה על האמנה ישראל לא הצהירה הצהרה כאמור). האמנה האירופית בדבר אזרחות, שמדינת ישראל אינה צד לה, אוסרת אף היא לשלול אזרחות של אדם אם הוא ייוותר חסר כל אזרחות, וזאת למעט במקרים בהם אזרחותו הושגה במרמה או באמצעות הצגת מצג שווא (סעיף 7(3) לאמנה). כמו כן, ראוי להעיר כי יש הרואים בחובה הכללית של מדינות להימנע ממצבים של חוסר אזרחות כחלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי, ולפי גישה זו החובה חלה גם על מדינות שאינן מהוות לצד לאמנות האמורות (Council of Europe, Explanatory Report to the European Convention on Nationality, art. 4(33), Nov. 6, 1997, E.T.S. No. 166).