שהמעשים שבגינם הוגשה הבקשה כבר הוכחו מעבר לכל ספק סביר, בעוד שבמסגרת המסלול המנהלי אין צורך לעמוד ברף המחמיר הזה לשם הוכחת ביצוע המעשים. זאת ועוד – במסלול המנהלי קיימת אפשרות לקיים את הדיון בהיעדר האזרח שעניינו נדון, ובית המשפט רשאי, מטעמים שיירשמו, לסטות מדיני הראיות ולקבל ראיות חסויות במעמד צד אחד (סעיפים 11(ד)-(ה) לחוק). הוראות אלה אינן חלות במסלול הפלילי. כמו כן, תקנות האזרחות (סדרי הדין בבקשה לביטול אזרחות), תשע"ז-2017, אשר קובעות את אופן התנהלות הדיון בבקשה לפי סעיף 11(ב)(2) לחוק האזרחות, אינן חלות ביחס לבקשות שהוגשו לפי סעיף 11א לחוק.
102. הבדלים אלה מובילים לגישתי אל המסקנה, כי באותם מקרים שבהם ניתן להגיש בקשה בכל אחד משני המסלולים, יש להגיש את הבקשה לבית המשפט שדן בהליך הפלילי. אכן, בעניין אחר כבר נפסק כי בהחלטות שעשויות להוביל לפגיעה בזכות לאזרחות או שלילתה, על שר הפנים לבחור בחלופה שפגיעתה פחותה, וזאת בהתאם לחובת המידתיות החלה במשפט המנהלי (עניין שורת הדין, בעמ' 115). בהינתן העובדה שהתועלת הצומחת מן המסלול הפלילי ומן המסלול המנהלי היא זהה (שכן שני המסלולים עשויים להוביל בסופו של דבר לתוצאה דומה של ביטול אזרחות), ולנוכח העובדה כי במסלול הפלילי זכאי האזרח להגנות דיוניות משמעותיות שאינן חלות במסלול המנהלי (ובכללן, הוכחת ביצוע המעשים מעבר לכל ספק סביר ומניעת האפשרות לקיום דיון בהיעדרו ובסטייה מדיני הראיות) – יש מקום להעדיף את המסלול הפלילי (ראו והשוו: Lavi, בעמ' 424).
מסקנה זו נתמכת בלשונו של סעיף 11א(ג) לחוק, הקובעת כי "אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בסמכות שר הפנים לפי סעיף 11(א)". סעיף זה מבהיר כי המסלול הפלילי אינו גורע מסמכות שר הפנים לפי סעיף 11(א) לחוק – שהיא סמכות ביטול אזרחות שנרכשה על יסוד פרטים כוזבים. ואולם, אין בסעיף קביעה דומה ביחס לסעיף 11(ב)(2) לחוק, שענייננו בביטול אזרחות בגין הפרת אמונים. לאמור – בנסיבות מסוימות האפשרות להגיש בקשה לביטול אזרחות במסגרת המסלול הפלילי עשויה לגרוע מהאפשרות להגיש בקשה דומה במסלול המנהלי מכוח סעיף 11(ב)(2) לחוק.
103. במאמר מוסגר יוער כי באמות המידה שאושרו על ידי היועץ המשפטי לממשלה צוין כי "עת מובאת בפני גורמי הייעוץ המשפטי בקשה לפעול לביטול אזרחות [...] יש מקום כי תינתן הדעת על המסלול הסטטוטורי המתאים לפעולה ז[ו]"