--- סוף עמוד 72 ---
בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל, פס' 16, 27 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (28.5.2012) (להלן: עניין האגודה לזכויות האזרח)). תובנה זו חשובה במיוחד בהסדר דנן אשר מעניק לשר שיקול דעת רחב ביישומו. היא באה לידי ביטוי במספר סוגיות קונקרטיות, שאליהן אידרש עתה בזו אחר זו: הראשונה – תכלית ביטול האזרחות; השנייה – תחולתו הרחבה של הסדר ביטול האזרחות ואמות המידה ליישומו; השלישית – יישום שוויוני של החוק; והרביעית – ההבחנה בין המסלול הפלילי והמסלול המנהלי. לאחר מכן, לבסוף, אפנה לשאלת הסעד שראוי לתת בערעורים הפרטניים דנן.
תכלית הסדר ביטול האזרחות
3. על-פי חוות דעתה של הנשיאה, התכלית הראויה של ההסדר היא התכלית ההצהרתית. בראי תכלית זו, הרעיון העומד בבסיסו של הסדר ביטול האזרחות הוא כי מי שעשה מעשה המפר באופן בוטה את חובת האמונים הבסיסית שלו כלפי המדינה – וכאלו הם מעשים חמורים של טרור, בגידה או ריגול – אינו ראוי להיות חלק מהקהילה הפוליטית בה; ביטול אזרחותו נועדה להעביר מסר זה ולבטא את ניתוק הקשר בינו לבין המדינה (ראו והשוו: בג"ץ 3390/16 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' הכנסת, פס' 11 לחוות דעתי (8.7.2021) (להלן: עניין עדאלה); עניין אבו ערפה, פס' 21 לחוות דעתי). כפי שמבארת הנשיאה, זוהי התכלית המרכזית של ההסדר. אני מצטרף לדברים אלו.
אך בנקודה זו מתעוררת שאלה. אנו מכירים בכך שביטול אזרחות פוגע בזכות יסוד. האם ראוי לשלם מחיר זה אך כדי "למסור" הצהרה? האם תכלית הצהרתית לבדה יכולה להצדיק את השימוש בכלי של ביטול אזרחות? לא ניתן לכחד כי תכלית הצהרתית שונה בטיבה ובאופיה מתכליות אחרות שהמחוקק מבקש לקדם, בין היתר באמצעים הפוגעים בזכויות חוקתיות, הנדרשים לעמוד בתנאי סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (כגון, תכליות של הגנה על ביטחון הציבור, שלומו או בריאותו). תכלית הצהרתית היא בעלת אופי סמלי ורעיוני יותר מאשר מעשי. על רקע זה, בבואו של בית המשפט לבחון האם הפגיעה היא מידתית, במסגרת מבחן המידתיות במובן הצר, הנחה כי מדובר בתכלית הצהרתית בלבד מביאה להחלשת התועלת בקידום התכלית, הנשקלת אל מול הנזק שבפגיעה בזכות. לא בכדי דומה כי לא מקובל להצדיק מבחינה חוקתית פגיעה בזכויות יסוד על-בסיס תכלית מעין זו. כך למשל, בעניין עדאלה נטען לתכלית
--- סוף עמוד 73 ---