הצהרתית דומה, אולם בסופו של דבר התיק לא הוכרע על יסוד דיון בשאלה האם תכלית זו כשלעצמה היא תכלית ראויה. בספרות אף הובעה הדעה כי "תכליות הצהרתיות אינן יכולות להיחשב תכליות ראויות, בין היתר משום שהן אינן מתאימות למסגרת האנליטית של מבחני המידתיות" (מדרכי קרמניצר ורענן סוליציאני-קינן "מידתיות וניתוח מדיניות: דיון אינגרטיבי" משפט וממשל כא 241, 253 (2020)). ניתן לומר, כפי שהסבירה הנשיאה, כי לביטול האזרחות ישנו אפקט הרתעתי, מניעתי או עונשי. אולם הפגיעה בזכות היא מכוונת, ולכן לטעמי לא די בבחינת ההשפעה אלא יש לעמוד על תכליתה כדי להצדיקה.
מבט אל מדינות העולם חושף כאן היבט נוסף. במדינות רבות בעולם ניתן לבטל אזרחות של מי שביצע עבירות שונות נגד המדינה, כגון עבירות טרור או בגידה. אך מאחר שבמדינות אלו ישנו תנאי שלפיו לאזרח ישנה אזרחות נוספת, ביטול האזרחות מוביל למעשה לגירושו מהמדינה, או למניעת כניסתו אליה, ככל שהוא נמצא מחוץ לה. על כן, תכלית ביטחונית-מניעתית – שעניינה במניעת האפשרות לעשות שימוש לרעה באזרחות לצורך קידום מעשי טרור בתוך המדינה – יכולה להצדיק את ביטול האזרחות. כפי שהנשיאה פירטה, בישראל המצב שונה. ביטול האזרחות אינו מותנה בקיומה של אזרחות אחרת. על-פי סעיף 11(ב)(2) לחוק האזרחות, ביטול אזרחותו של מי שייוותר מחוסר אזרחות כתוצאה מכך מחייב כי יינתן לו מעמד בישראל. משביטול האזרחות לא יוביל לגירוש מישראל, התכלית המניעתית לא יכולה להצדיק את הפעלתו במקרים כגון אלו. אך זהו בבירור אחד מהמצבים שאליהם התכוון החוק – וכך הוא יושם גם בעניינם של זיוד ומפארג'ה. סוגיה זו מאתגרת היא. האם די בתכלית הצהרתית כדי לשלול ממי שהפר אמונים למדינה את אזרחותו? ראינו כי אם התכלית ההצהרתית היא דומיננטית אבל נלווית לה גם תכלית מניעתית, ניתן יותר בקלות להצדיק את התוצאה. לדעתי, המענה יכול להינתן בתפיסה גמולית של ביטול האזרחות, כפי שאפרט כעת.
4. לעמדתי, לביטול האזרחות בראי התכלית ההצהרתית יש ממד גמולי. הווה אומר: ביטול אזרחותו של מי שעשה מעשה המפר באופן בוטה את חובת האמונים הבסיסית שלו כלפי המדינה הוא בגדר סנקציה מעין-עונשית שמטרתה גמולית. לפי קו זה, מאחר שבמעשה הפרת האמונים ביקש האזרח לפגוע בחברה בדרך החותרת תחת קיומה, בביטול האזרחות מבקשת המדינה לגמול לו על מעשה זה באמצעות הוצאתו מהקהילה הפוליטית. ביטול האזרחות הוא אפוא תגובה שיכולה להלום את המעשה