--- סוף עמוד 84 ---
ביטול האזרחות במסלול הפלילי (ראו פס׳ 102 לחוות דעתה). כך, משום שזוהי חלופה שפגיעתה בזכויות פחותה, לנוכח ההבדלים ברף ההוכחה, בראיות ובסדרי הדין בין שני המסלולים.
11. נקודת המוצא שלי דומה לנקודת המוצא של חברתי הנשיאה. הודגש בחוות דעתה כי יש לבחור במסלול הפלילי על פני המסלול המנהלי, היות שהראשון מידתי יותר, לנוכח ההגנות הדיוניות שהמשפט הפלילי מעניק לנאשם. זוהי נקודה חשובה מאוד. אך הייתי רוצה להוסיף לה קומה.
אכן, ישנו קושי ברף ההוכחה הנמוך יותר ובהיקף הראיות הרחב יותר, הכולל ראיות חסויות, שמאפשר המסלול המנהלי של ביטול האזרחות. קושי זה יכול להיות משמעותי כאשר הוא מוצב אל מול הפגיעה העמוקה בזכויות יסוד הכרוכה בביטול אזרחות. בראייה זו המסלול הפלילי הוא המסלול שפגיעתו בזכויות פחותה. אולם למעשה, להשקפתי, הקושי הוא בעצם האפשרות הקיימת בחוק לבטל את אזרחותו של אזרח על סמך מעשה אשר הוא לא הורשע בו במשפט הפלילי, בהליך שהוא מנהלי מתחילתו ועד סופו. על כן, נקודת המוצא האמורה מובילה אותי למסקנה שהיא במידה מסוימת הפוכה ממסקנתה של הנשיאה. עמדתי היא כי מצד אחד, בחלק מן המקרים שבהם אין לכאורה בחירה בין המסלול הפלילי ובין המסלול המנהלי, נקיטת הליך של ביטול אזרחות במסלול המנהלי טומנת בחובה פגיעה העולה על הנדרש בזכויות אדם, בראי התכלית שלשמה היא נעשית, ולכן אינה חוקתית. אלו הם המקרים שבהם מטעמים מהותיים, מעשה הפרת האמונים לא הוכח בהליך פלילי. מצד שני, דווקא במקרים שבהם יש בחירה בין המסלולים, משום שנוהל הליך פלילי אשר הסתיים בהרשעה, הפגיעה הכרוכה במסלול המנהלי אינה משמעותית, ולכן אין מקום לחייב את שר הפנים לבחור בהכרח במסלול הפלילי. אפרט דברים אלו להלן.
אתחיל מהעניין האחרון. ניטול לדוגמא אזרח אשר הורשע בהליך פלילי בביצוע מעשה טרור. בגין ביצוע מעשה זה, שר הפנים מוצא לנכון בנסיבות המקרה להגיש לבית המשפט בקשה לביטול אזרחותו. על רקע המבואר לעיל, התכלית של ביטול האזרחות היא תכלית הצהרתית-גמולית – אקט הביטול נועד להצהיר כי האזרח אינו עוד חלק מהקהילה הפוליטית, ומהווה סנקציה למעשה הפרת האמונים שביצע. במצב זה, ניתן להגיש את הבקשה לביטול האזרחות לבית המשפט הפלילי, שידון בה במסגרת ההליך הפלילי, או לבית המשפט לעניינים מנהליים, שידון בה בהליך נפרד.
--- סוף עמוד 85 ---
ברם, במצב שבו ביצוע מעשה הפרת האמונים ונסיבותיו הוכחו בהליך הפלילי, גם הליך ביטול האזרחות בבית המשפט לעניינים מנהליים יסתמך מבחינה מהותית וראייתית על הממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, ובמרכזם – ההרשעה של האזרח במעשה של הפרת אמונים (יצוין כי כאשר עסקינן בעבירה המהווה מעשה טרור לפי חוק המאבק בטרור, החוק מחייב את בית המשפט המרשיע לציין זאת בפסק הדין. ראו סעיף 37(ד) לחוק המאבק בטרור; ראו גם: עניין עדאלה, פס׳ 13-12 לחוות דעתי). כך למעשה, לא ייפגעו זכויותיו הדיוניות של האזרח. במצב דברים זה, מאי נפקא מינה בחיוב השר ללכת במסלול הפלילי? לטעמי, מאחר שביטול אזרחות בהליך שתחילתו פלילי וסופו מנהלי מבוסס ממילא על ממצא מרשיע בהליך הפלילי, שהוכח מעבר לכל ספק סביר, אין כל מניעה, ודאי לא אפריורית, כי השר ינקוט דרך זו. מבחינה מעשית יש יתרון של יעילות דיונית במסלול הפלילי, ואף יש לציין כי יש הבדל במותב בין המסלולים (שלושה שופטים במסלול הפלילי ושופט אחד במסלול המנהלי), אך נתונים אלו אינם שיקולים מכריעים מבחינה חוקתית.