השימוש בשני המסלולים נעשה במקרים של זיוד ומפארג׳ה, אשר הורשעו בביצוע מעשי טרור, ולאחריהם ננקטו נגדם הליכי ביטול אזרחות במסלול המנהלי. אלא, שבעניינם של זיוד ומפארג׳ה לא הסתפק שר הפנים בממצאי ההליך הפלילי כתשתית עובדתית וראייתית לדיון בבקשות לביטול אזרחות, וביקש להציג ראיה מנהלית חסויה – חוות דעת השב״כ, אשר נועדה כאמור להוכיח כי ביטול אזרחות של מבצעי פעולות טרור מהווה אמצעי מרתיע כלפי אזרחי "דור ב' לאיחוד משפחות". ברי כי ההתבססות על ראיה מנהלית חסויה פגעה בזכויותיהם של זיוד ומפארג׳ה; וכי לוּ הבקשה לביטול האזרחות הייתה מוגשת במסלול הפלילי, לא ניתן היה להגיש ראיה זו. אלא שכעת, משעמדנו על תכליתו ההצהרתית-גמולית של הסדר ביטול האזרחות, כמו גם על הפגמים בחוות הדעת האמורה, מתברר כי ממילא לא היה מקום להגישה ולקבלה, מאחר שההצדקה לביטול האזרחות נעוצה במעשה הפלילי עצמו. כך, הגשת חוות הדעת וקבלתה התבררו כמעין טעות (ועוד על כך יפורט בהמשך). משעמדנו על תכליתו הראויה של הליך ביטול האזרחות, ולמדנו כי ביטול האזרחות מבוסס על מעשה הפרת האמונים עצמו, דומה כי לבחירה במסלול הפלילי לאחר ההרשעה הפלילית במקרים כגון אלו של זיוד ומפארג׳ה אין עוד תועלת מבחינת הגנה על זכויות. ודוקו: אכן, על-פי לשון סעיף 11(ה) לחוק האזרחות, בית המשפט רשאי, לסטות מדיני הראיות ולקבל ראיות חסויות, בהליך ביטול האזרחות על-פי המסלול המנהלי, גם כאשר זה מתבסס על ההרשעה הפלילית. ברם, בהינתן תכליתו ההצהרתית-גמולית של
--- סוף עמוד 86 ---
ביטול האזרחות, ככלל לא יהא מקום כי בית המשפט יידרש לראיות נוספות מלבד הממצאים של ההליך הפלילי, ודאי לא כאשר בקבלתן יהיה כדי לפגוע בזכויות הדיוניות של האזרח.
12. נחזור לעיקר והוא מתי ניתן לעשות שימוש במסלול המנהלי מלכתחילה, כלומר, מתי ניתן לנקוט הליך מנהלי מתחילתו ועד סופו לביטול אזרחות. האמת תיאמר: העניין המאתגר הוא כיצד לקבוע כי האזרח "עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל" – וזהו תנאי לביטול האזרחות – ללא הליך פלילי אלא במסגרת הליך מנהלי בלבד. האם ניתן לעשות כן, ואימתי?
לכאורה, לשון החוק מלמדת כי המסלול המנהלי דורש קיומה של אחת מהעילות לפי סעיף 11(ב)(2) אך תנאיו ונסיבות תחולתו הם גמישים ולא קפדניים.. אולם, על-פי תפיסתנו החוקתית, "יתכנו מצבים בהם על מנת להגשים את תכליתו של הטקסט ולמנוע את ביטולו קמה הצדקה לפרשו באופן צר יותר, כך שלא יחול, למשל, על קטגוריה מסוימת של נסיבות" (עניין האגודה לזכויות האזרח, פס' 15); שהרי, "כאשר לשון החוק היא רחבה, רשאי ומוסמך השופט ליתן לה מובן צר יותר, המשתרע אך על חלק מהאופציות הטמונות בלשון, ובלבד שבכך הוא מגשים את תכליתה של החקיקה" (בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 809 (1996)). לטעמי, בענייננו נכון להבחין בין קטגוריות שונות של מקרים לעניין האפשרות לנקוט הליך מנהלי – מתחילתו ועד סופו – של ביטול אזרחות. כפי שיפורט, שלושה טעמים מובילים אותי להבחנה שאציג להלן: הכלים הפרוצדורליים שקובע החוק; אופי התכלית שלשמה הוא מופעל; ומבחן המידתיות המיושם על רקע התכלית.