--- סוף עמוד 89 ---
13. הבחנה זו בין עילות החוק מעלה שאלה מורכבת – מה באשר למצבים שבהם מבוקש לשלול אזרחות ממי שביצע עבירה פלילית המהווה הפרת אמונים (מעשה טרור, ריגול חמור או בגידה), אך לא ניתן לנהל נגדו הליך פלילי, משום שהוא לא אותר בישראל, או יושב דרך קבע מחוץ לגבולות ישראל? סבורני כי במצב מעין זה, שבו המכשול לניהול הליך פלילי הוא דיוני ולא מהותי (היעדר ראיות מספיקות), מוצדק לנקוט הליך מנהלי, חרף הקשיים הפרוצדורליים הקיימים בו. הטעם לכך נעוץ בתכלית ביטול האזרחות במקרים אלו. בדומה למצב של רכישת אזרחות נוספת שנדון לעיל, גם במצב שבו מושא הבקשה לביטול אזרחות אינו נמצא בישראל, ניתן להניח – והחוק אף קובע חזקה מפורשת כזו (סעיף 11(ב)(2)) – כי הוא מחזיק באזרחות נוספת ולא ייוותר חסר כל אזרחות, ועל כן ביטול אזרחותו כרוך בגירושו מישראל. גם לביטול האזרחות במצב זה מתווספת אפוא תכלית ביטחונית-מניעתית. הוספת תכלית זו מצדיקה לטעמי את הפגיעה בזכויות הכרוכה בביטול האזרחות בהליך מנהלי. עוד יש לציין כי מקום שבו לא ניתן מטעמים דיוניים לנהל הליך פלילי, אין לאי-ניהולו (או ביתר שאת לזיכוי בו) משקל ראייתי לתמיכה בכך שהאזרח לא ביצע את העבירה, המקשה על הוכחת ביצוע מעשה הפרת האמונים בהליך המנהלי.
יוצא כי יש לשמור את המסלול המנהלי לביטול אזרחות למקרים שבהם הפרוצדורה הקבועה בו תואמת את הבירור העובדתי ואת מורכבותו, או למקרים שבהם לא ניתן מטעמים דיוניים לנהל הליך פלילי, ולביטול האזרחות ישנה תכלית מניעתית. ביחס למקרים שבהם מעשה הפרת האמונים הנטען הוא עבירה פלילית, והתכלית של ביטול האזרחות היא הצהרתית-גמולית, אך לא מנוהל הליך פלילי בגין המעשה בשל היעדר תשתית ראייתית, או שההליך הפלילי אינו מסתיים בהרשעה, אלא בביטול כתב האישום או בזיכוי – יש לקרוא את החוק כאילו הוא אינו מאפשר לנהל הליך מנהלי לביטול אזרחות.
לבסוף יצוין כי אין בדבריי לעניין ההבחנה בין ההליך הפלילי וההליך המנהלי לביטול אזרחות כדי לקבוע מסמרות בנוגע לרף הראייתי הדרוש להוכחת המעשה בהליך מנהלי. לנוכח חשיבות הזכויות המונחות על הכף, הרף ודאי צריך להיות גבוה (לעניין התשתית הראייתית האיתנה הנדרשת לביטול אזרחות שנרכשה על יסוד פרטים כוזבים, ראו: בג"ץ 1884/02 דימיטרוב נ' שר הפנים, פס' 20 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (16.8.2010)). מכל מקום שאלה זו תוכרע לעת מצוא במקרים המתאימים.