בהינתן פגמים אלו, הדיון בבתי משפט קמא התבסס על הנחות מוצא שגויות, ולכן היה חסר. פסק הדין בעניינו של זיוד (עת״מ 57857-05-16, כב׳ השופט א׳ אליקים (סג״נ)) בחן את המקרה בראי התכלית ההרתעתית ובהתבסס על חוות דעת השב״כ, ועל-פי אלו הגיע למסקנה כי יש להיעתר לבקשה לביטול אזרחותו. פסק הדין בעניינו של מפארג׳ה (ענמ״א 39716-12-15, כב׳ השופטת ו׳ מרוז (סג״נ)), עמד על הבעייתיות ביישום החוק ללא אמות מידה מנחות לנוכח היקף תחולתו, על ההכרח ליישמו רק במקרים חריגים וקיצוניים, על הקושי בהתבססות על תכלית הרתעתית ועל הפגמים בחוות דעת השב״כ. על בסיס אלו מצא בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה בעניינו של מפארג׳ה. לנוכח כל האמור לעיל ניתן לראות כי כל אחד מכיוונו, מסקנותיהם של בתי משפט קמא היו יכולות להיות אחרות אילו הן היו מתבססות על תכליתו ועל פרשנותו הנכונות של החוק לפי פסק דין זה.
17. אני מסכים כי במתכונתן הנוכחית – משהן אינן שעונות על התכלית ההצהרתית-גמולית של החוק, אינן מתבססות על אמות המידה שגובשו ליישומו וכוללות תשתית ראייתית מנהלית חסויה ורחבה יותר מזו שהוכחה בהליך הפלילי – אין מקום לקבל את הבקשות לביטול אזרחותם של זיוד ומפארג׳ה. ברם, איני סבור כי יש מניעה לנהל מחדש את ההליכים לביטול אזרחותם של זיוד ומפארג׳ה, ככל ששר הפנים ימצא לנכון לעשות כן, וזאת על-פי אמות המידה להפעלת הסדר ביטול האזרחות, בראי התכלית אשר נקבעת בפסק דין זה, ועל-בסיס התשתית העובדתית שנקבעה בהליך הפלילי, ללא ראיות נוספות.
--- סוף עמוד 93 ---
18. כך נכון הן מבחינה משפטית-כללית והן בנסיבות התיק דנן. על-פי הגישה השולטת בכיפה בתורת הסעדים במשפט המנהלי, לבית המשפט ישנו שיקול דעת רחב בבחירת הסעד המתאים בגין הפגם המנהלי (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ד – סדרי הביקורת המשפטית 2994-2992 (2017) (להלן: זמיר)). כדברי הנשיאה בדימוס ד׳ ביניש:
״כבר נאמר לא אחת על-ידי בית-משפט זה, כי לא כל פגם בהליך המינהלי גורר אחריו פסלות ההליך. גישה זו, שלפיה יש להבחין בין העילה, הזכות שקמה עקב קיומו של הפגם, לבין הסעד הנדרש בעקבות הפגם, קנתה לה שביתה בפסיקתנו, במיוחד בשנים האחרונות. נסיבותיו של כל עניין ייבחנו לגופן – כאשר הנסיבות מצביעות שהפגם אינו יורד לשורש העניין ואינו חמור עד כדי הצדקת ביטול ההליך כולו, כאשר יש סעד אחר שיש בו כדי לרפא את הפגם... אין לראות בהכרח את ההליך כבטל.״ (בג"ץ 816/98 רווח נ' השר לענייני דתות, פ"ד נב(1) 868, 878 (1998); ראו גם: עע"מ 5106/14 עיריית בת ים נ' ששון, פס' 10 לפסק דיני (3.9.2015))