דחיית ערעור מנימוקים שונים מאלו שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית
טעם נוסף אשר הצדיק, לדעת חברתי הנשיאה, את דחיית הבקשות על הסף, הוא העובדה, כי "נקודת המוצא של הדיונים בערכאות קמא הייתה שגויה מיסודה, וזאת משום שהיא התבססה באופן כמעט בלעדי על התכלית ההרתעתית, אשר הוצגה על ידי שר הפנים באותו שלב כתכלית המרכזית של ההסדר", בעוד ש"במסגרת ניהול ההליכים בבית משפט זה הוברר כי זו אינה תכליתו המרכזית של ההסדר וכי תכליתו המרכזית, שניתן לראות בה תכלית ראויה, היא התכלית ההצהרתית" (פסקה 109 לחוות דעתה). הֱוֵי אומר, לדעת חברתי הנשיאה, משעה שהוצגה לפני בית המשפט המחוזי תכלית שונה מזו שהוצגה לפנינו, המסקנה המתחייבת היא כי פסק הדין שניתן על-ידו – בטל ומבוטל. מקביעתה-זו של חברתי, אבקש להסתייג. גם אם דבריה אלה אפשריים בנסיבות מסוימות, הם אינם מתחייבים בנסיבות העניין דנן. דומני, כי קביעתה הנחרצת של חברתי הנשיאה, אינה עולה בקנה אחד עם האמור בתקנה 146(א)(2) לתקנות סדר
--- סוף עמוד 101 ---
הדין האזרחי, התשע"ט-2018, שלפיה, בית המשפט הדן בערעור, רשאי "לאשר את ההחלטה שעליה מערערים מאותו נימוק או מנימוק שונה" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). תקנה זו חלה על ההליך דנן, מכוח תקנה 28(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, שבה נקבע, בין היתר, כי הוראות תקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי, יחולו גם על ערעור המוגש על פסק דין שניתן על-ידי בתי המשפט לעניינים מינהליים, "בשינויים המחויבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לענין הנדון, ואם אין בענין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה". מכאן, שניתן היה בהחלט – אלמלא הטעם הנוסף שהביאה חברתי הנשיאה, לגבי הפגם שבהגשת הבקשה לערכאה המינהלית, במקום לזו הפלילית – להורות על הותרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו, גם אם שלא מנימוקיו.
[במאמר מוסגר אציין, כי מאחר שדעתי כדעת חברתי הנשיאה, כי בהליכים שלפנינו צריך היה להגיש את הבקשות לערכאה הפלילית, ולא לבית המשפט לעניינים מינהליים, אין בידי להצטרף למסקנתו של חברי המשנה לנשיאה (בדימ') נ' הנדל, שלפיה "יש להחזיר לבתי משפט קמא את הדיון בעניינם של זיוד ומפארג'ה". לדעתי, ניתן לפעול גם עתה לביטול אזרחותם של השניים, אך זאת בדרך שונה, שאותה אסביר להלן.]
סיכום ומסקנות
8. כמפורט לעיל, לשניים מן הטעמים שהביאה חברתי הנשיאה, כנימוק לביטול פסקי הדין מושא הערעורים – אין בידי להצטרף. הטעם העיקרי שהביאני להצטרף למסקנתה, ולהורות כאמור, הוא בחירתו של שר הפנים לפנות לערכאה המינהלית, מבלי שניסה למצות קודם לכן את האפיק הפלילי. על כן, פסק דיננו זה, אינו מונע משר הפנים לפנות עתה בבקשה מחודשת, לביטול אזרחותם של זיוד ומפארג'ה; בפעם הזאת, לערכאה הפלילית אשר דנה בעניינם, והרשיעה אותם בביצוע מעשי טרור, ומשום שלא נטען לקיומן של "ראיות מינהליות משמעותיות שלא ניתן היה להציגן בהליך הפלילי שעשויות להצדיק הגשת בקשה לביטול אזרחות במסלול המנהלי" (ראו: פסקה 98 לחוות הדעת של חברתי הנשיאה). אזכיר בהקשר זה, את דברי המשנה לנשיא (בדימ') מ' חשין, ברע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון, פסקאות 17-16 (8.5.2006): "לא להתנאות בה ניתנה סמכות לרשות הציבור, וסמכות – כל סמכות – שלובה באחריות המוטלת על רשות הציבור להסדיר כיאות אותו תחום חיים שהסמכות פרושה עליו. אחריות פירושה למעשה הוא, חובה להפעיל את הסמכות הניתנת לרשות כל אימת שהנסיבות מחייבות הפעלתה של הסמכות. [...] לעת שמוענקת לה לרשות סמכות –