--- סוף עמוד 103 ---
אינו מידתי. בל נשכח, ענייננו בביטול אזרחותו של מי שהפר אמונים כלפי המדינה, ובכך רופף במו ידיו את קשריו עִמה, בניסיון לפגוע בה פגיעה קשה וחמורה (אזכיר, כי שר הפנים עצמו קבע רף לעניין זה – "על המעשה להיות חמור דיו כדי להראות, כי מבצעו הפנה עורף למדינת ישראל" (סעיף 4ג1 לאמות המידה)). במצב דברים זה, אין להגביל את המדינה מלרופף אותם קשרים, הפעם מצִדה, ולקיים בדרך זו את התכלית ההצהרתית האמורה. על אחת כמה וכמה, מקום שבו אותו אדם לא נותר וידיו על ראשו, וניתן לו מעמד קבוע במדינה. בנסיבות אלה, אין ניתן לומר, כי דרך פעולה זו איננה מידתית, וזאת, גם אם אין מדובר במעמד איתן כבתחילה. משמעות דברי חברי המשנה לנשיאה, אינה אלא צמצום בלתי-מידתי של קיום התכלית ההצהרתית, כך שלביטול האזרחות לא תהא כמעט משמעות הצהרתית-מעשית; זאת, לטעמי, אין לקבל.
10. כבר בימי בראשית מצינו, כי עבירות מסוימות, הפוגעות בסדרי עולם, בטבע האנושי, עשויות להצדיק ניתוק של העבריין ממקום מושבו-אזרחותו, וזאת גם אם בא על עונשו, ואף אם הביע חרטה על מעשיו הרעים: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה. וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ. כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל ה' גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא. הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל-מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל-הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת-אֹתוֹ כָּל-מֹצְאוֹ. וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה' וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-נוֹד קִדְמַת-עֵדֶן" (בראשית ד, ח-טז). אמנם, מן האמור ניתן ללמוד, כי גם קין זכה לאות הגנה, שהקנה לו רגיעה מסוימת, אך הגנה זו, ממוקדת בשמירה על החיים; לא פחות, אבל גם לא יותר. הציווי 'נע ונד תהיה בארץ' – נותר בתוקפו. בדומה לכך, גם בעידן הנוכחי, האמנה בדבר צמצום חוסר האזרחות משנת 1961 (Convention on the Reduction of Statelessness) קובעת, כי מדינה יכולה להצהיר שהיא מותירה לעצמה אפשרות לשלול אזרחות מאדם שפגע פגיעה חמורה באינטרסים החיוניים שלה, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם חובת האמונים שלו כלפיה, וזאת גם אם יִוותר אותו אדם חסר כל אזרחות (ראו: סעיף 8(3)(a)(ii) לאמנה הנ"ל). נראה אפוא, גם בעידן המודרני, כי המשפט מכיר בצורך לאפשר למדינות להותיר לעצמן פתח, לשלח אדם מסוים אל מחוץ למחנה, לנוע ולנוד בעולם, אם נמצא כי הלה הפר אמונים כלפיהן באופן חמור. אם כן, מדינת ישראל יכולה בהחלט – בפרט נוכח מנגנוני ההגנה שנקבעו לגבי הפעלת סמכות זו בחוק האזרחות (ביטול על-ידי בית משפט בלבד, ואי-הותרת אותו אדם חסר