--- סוף עמוד 110 ---
נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202, 465-464, 514-513 ו-537 (2006); בג"ץ 4293/01 משפחה חדשה נ' שר העבודה והרווחה, פסקאות 18-17 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה וכן פסקה 2 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (24.3.2009)).
15. בהקשר זה יש להידרש לנקודה נוספת שעלתה בטיעוני הצדדים. לכאורה, ניתן היה לטעון כי יכולתו של אדם להתגורר במדינה ולקיים בה חיי משפחה וחברה אינה נפגעת מקום בו שלילת אזרחותו נעשית כנגד הענקת רישיון ישיבה חלופי. הדברים אמורים בשים לב להוראת סעיף 11(ב)(2) לחוק האזרחות, המורה כי במקרה שבו בעקבות שלילת האזרחות ייוותר האדם שההחלטה התקבלה בעניינו חסר כל אזרחות – יינתן לו רישיון לישיבה בישראל, כפי שיורה שר הפנים. בהתאם לעמדה זו, לאורך שלבי ההליך כולו, הן משיבי הממשלה והן הכנסת שבו והטעימו כי מי שנותר בעל מעמד בישראל – אף אם מדובר במעמד ארעי – זכאי להמשיך לשהות בישראל, לעבוד ולקבל זכויות סוציאליות מסוימות בה. במובן זה, נטען כי אין בשלילת אזרחותו של אותו אדם כדי לנתקו בהכרח ממקום מגוריו ומבני משפחתו המתגוררים עמו (ראו פסקה 14 להודעת משרד הפנים וכן פסקה 18 לתגובת הכנסת). אף-על-פי-כן, איני סבורה כי עמדה זו נותנת משקל מספק למעמדה של הזכות לאזרחות.
16. אכן, יש להודות כי טענה זו ממחישה במידה רבה את הטשטוש הגובר, עליו עמדתי כבר בעבר, בהבחנה המסורתית שבין אזרחות לתושבות, בפרט כאשר מדובר במעמד של תושבות קבע (ראו: עניין אבו ערפה, בפסקה 13 לפסק דיני). לצד זאת, יש להדגיש כי אף אם קטגוריות אלו אינן מובחנות כפי שהיו בעבר – לא ניתן להתעלם מן העובדה שעדיין נותר שוני בטיב ובהיקף ההגנה המוענקת מכוחן. בהקשר זה, יש לשוב ולומר את המובן מאליו – האזרחות מבטאת כבר במישור המושגי-עיוני את הסטטוס הרם ביותר של מי שזכאים להימצא במדינה ולעצב בה את סיפור חייהם. במילים אחרות, האזרחות מעניקה לאוחז בה את תחושת הביטחון המרבית המוענקת מכוח החוק, וזאת ביחס ליציבות חייו במדינתו לאורך זמן ולמרחב הפעולה העומד בפניו בחייו ובהתנהלותו בה כיצור אוטונומי, חברתי ומשפחתי. במישור המעשי, הדברים באים לידי ביטוי, בין היתר, בהגבלות הרבות יותר על שלילת אזרחות, בהשוואה לסוגי מעמד אחרים.
17. בשונה מכך, ככלל, מעמד התושבות, אפילו כאשר מדובר בתושבות קבע, טומן בחובו ממד רב יותר של חוסר ודאות, בהיותו כפוף, במישור העקרוני, למגבלות