הרחבת הנפסק בבג"ץ שלם גם על פסק דינו של בית דין אזורי נעשתה לראשונה בעניין צדיקה שובי תוך הסתמכות על אמירה אחרת של בית המשפט העליון בהמשך פסק הדין בבג"ץ שלם ולפיה "לדעתי, סעיף 28, שעניינו ה'סמכויות' של בית הדין לעבודה, אינו מסדיר את שאלת הערעור על החלטות של בית הדין לעבודה. בשאלה זאת יש לעמת את סעיף 28 עם סעיפים 26 ו- 27 לאותו חוק וליישב ביניהם". אולם באותו עניין, לא נערך דיון על המשמעות של הרחבת בג"ץ שלם גם לפסקי דין של בית הדין (במובחן מפסק דין של רשם בגדרי סמכותו המיוחדת לפי סעיף 27 (ב) לחוק בית הדין לעבודה).
בפסק הדין בעניין אלי נחום, שניתן בשנת 1999 בסמוך להלכה החדשה, קבע בית הדין הארצי כי מאז שנפסקה ההלכה בעניין צדיקה שובי "לא הועלתה שאלה זו במישרין לפנינו, ואין אנו מוצאים כי יש מקום לשנות את הפסיקה האמורה". גם בפעם הזו לא נערך דיון על ההשלכות כאמור.
מאז ועד היום לא נבחנה, למיטב ידיעתי, השאלה ויתכן והגיעה העת לעשות כן. שכן, על פני הדברים לא ברור מדוע העברת הסמכות בענייני בוררות מבית המשפט המחוזי לבית הדין לעבודה, בעניינים מסויימים, מחייבת או מצדיקה החלת הליכי ערעור שונים.
כך או כך, עניין זה חורג מגדר החלטתי אך בשים לב לשכיחות הנמוכה של הליכים כגון אלה ראיתי לנכון להעלות את התהיה האמורה על כתב ולהותירה למקום ולזמן המתאימים.
- ועתה לשאלת עיכוב הביצוע ולסיכויי הערעור – כעניין מקדמי נשאלת השאלה האם השוני ביכולת להשיג על ההחלטה – זכות ערעור לעומת בקשת רשות ערעור, מצדיק בחינת הטענות הערעוריות באופן שונה מהאופן בו הן נבחנות במערכת הכללית (במסגרת בקשות רשות ערעור המוגשות לבית המשפט העליון על החלטות של בתי המשפט המחוזיים). לטעמי, והגם שלא מצאתי כי שאלה זו נבחנה הנטיה תהא להחיל את ההלכות הנוגעות לבוררות, ודאי מקום בו עסקינן בבוררות שאינה על זכות קוגנטית (ולכן ככלל בוררות בת תוקף), אותם כללים החלים במערכת הכללית.
- ההלכה העקרונית להתערבות בית המשפט העליון בהחלטות בתי המשפט המחוזיים בקשר לבוררות סוכמה על ידי השופט דנציגר בעניין טריניטי[4] כך:
"רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת במשורה, ואך באותם מקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין."