85. אשר על כן, זכאי הוא לקבל פיצוי לא רק לפי דיני התחרות אלא גם מכוח דיני החוזים ויש לראות בכתב הגנה זה כהודעת ביטול של מערכת ההסכמים. כתוצאה מכך, נטען כי יש להורות על השבת הסכומים ששולמו על ידי דיעי ביתר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, המוערכים בסך של 67,000,000 ש"ח. סכומי-כסף אלו מורכבים משלוש תקופות:
א. התקופה שתחילתה הקמת התחנה משנת 1984 ועד להעברת ההפעלה לפז, בה נגרמו לדיעי הפסדים בגין גביית יתר בסך של 57,200,000 ש"ח - שחישובם המבוסס על מכירות ממוצעות לתקופה של 400 ק"ל לחודש וגביית יתר ממוצע לליטר של כ-30 אג' ליטר (ללא מע"מ), בחישוב של הכפלת משך התקופה (12 חודשים*16.6 שנים), בתוספת ריבית ומע"מ;
ב. התקופה בה הועברה ההפעלה לידי פז, בה נגרמו לדיעי הפסדים בסך של כ-8.4 מיליון ש"ח – שחישובם מבוסס על מכירות ממוצעות לתקופה של 400 ק"ל לחודש וגביית יתר ממוצע לליטר של כ-10 אג' ליטר (ללא מע"מ), בחישוב של הכפלת משך התקופה (12 חודשים* 11.5 שנים), בתוספת ריבית ומע"מ;
--- סוף עמוד 19 ---
ג. התקופה בה הושבה הפעלת התחנה לדיעי ועד למועד זה, בה נגרמו לדיעי הפסדים בסך של כ-1.5 מיליון ש"ח – שחישובם מבוסס על מכירות ממוצעות לתקופה של 400 ק"ל לחודש וגביית יתר ממוצע לליטר של כ-15 אג' ליטר (ללא מע"מ), בחישוב של הכפלת משך התקופה, בתוספת ריבית ומע"מ;
86. נוסף על כך, טוען דיעי לרווחים נוספים שעשתה פז ממקרקעיו, שאינם באים בגדר "גביית יתר", וזאת מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. רווחים לא חוקיים אלה עומדים על כ-15 אג' לליטר (ללא מע"מ), החל ממועד הפעלת התחנה. בתקופה שבה דיעי הפעיל את התחנה מגלמים סכומים אלה את מרווח השיווק המקובל; בתקופה שפז הפעילה בית זיקוק משלה מגלמים סכומים אלה את רווחיה מזיקוק הדלקים ששווקו בתחנה; ובתקופת הסכם העברת ההפעלה מגלמים סכומים אלה את רווחי פז מהפעלת התחנה. דיעי מעריך את הנזקים שנגרמו לו מכח ראש נזק זה בסך של 42.7 מיליון ש"ח (מפתיחת התחנה ועד שנת 2001 – סך של 12,600,000 ש"ח; בתקופת הסכם ההעברת ההפעלה – בסך של 12,600,000; ועם סיום הסכם ההפעלה ועד מועד זה – סך של כ-1.5 מיליון ש"ח).
אשר על כן, טוען התובע כי ככל שייקבע כי מגיעים לפז דמי שימוש הרי שיש לקזזם בהתאם למפורט לעיל.
87. עוד טוען דיעי כי דין התביעה שכנגד להידחות לגופו של עניין. לטענת דיעי, התחנה הוקמה בתקופה שבה הובטחו לחברות הדלק החזר של השקעותיהם במסגרת הסדר "מבנה המחיר", אשר הבטיח החזר הוצאות הקמת תחנת הדלק ועלויות שוטפות הקשורות במקרקעין בתוספת "רווח מובטח". בעניין זה טוען דיעי, כי לצורך יישום הסדר זה פעלה "קרן השוואה" של המדינה, שתפקידה היה לאזן את ההפרשים, כך שאם עלויות חברות הדלק בצירוף הרווח לו הן זכאיות היה נמוך מזה שהן היו זכאיות לו לפי ההסדר באותה שנה - קרן ההשוואה שילמה את ההפרש ולהפך. במילים אחרות, כך נטען, הקמת תחנת התדלוק הייתה השקעה נעדרת סיכון ושקולה "לאגרת חוב עם רווח מובטח".