159. על פי הנטען, סייג זה חל בעניינו משום שפז היא בעלת סימנים מסחריים רשומים, אשר זכות השימוש בהם הוענקה לדיעי. בעניין זה, טוענת פז כי תניית הבלעדיות נועדה
--- סוף עמוד 38 ---
להבטיח כי סימני המסחר של פז ומוניטין המותג שלה לא ייפגעו על ידי מפעילי התחנות ולא תגרם פגיעה בצרכנים על ידי מכירת מוצרי נפט של חברות אחרות.
160. ברם, בחינה תכליתית של הסדר הבלעדיות מלמדת שהיבט הכבילה אינו מצוי במישור הקניין הרוחני של פז, שלגביו חל הסייג, אלא בהגבלה של דיעי מלרכוש מוצרים של חברת דלק מתחרה, שאינה מפרה את זכויות הקניין הרוחני של פז (ראו, דיויד גילה "חוזים המגבילים תחרות, הגבלים עסקיים ומונופולין" חוזים ג 675 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003) (להלן: "חוזים המגבילים תחרות"); מונופולים בתחרות, בעמ' 452). כלומר, תכלית ההסדר היא לא להגן על זכויות השימוש בקניין הרוחני של פז בתחנת התדלוק אלא להבטיח בלעדיות ברכישת מוצריה.
161. משהכבילה הגלומה בהסדר הבלעדיות אינה נוגעת לאופן השימוש בסימן המסחרי של פז אלא בזכותו של דיעי לסחור במוצרים מתחרים, הרי שהיא אינה חוסה תחת הסייג הקבוע בסעיף 3(2) לחוק התחרות ועל כן דינה להידחות (ראו גם עניין עמוס, בפסקה 34).
הסדר שכבילותיו נוגעות לשימוש במקרקעין
162. סעיף 3(3) לחוק התחרות קובע כי "הסדר בין מי שמקנה זכות במקרקעין לבין מי שרוכש את הזכות שכל כבילותיו נוגעות לסוג הנכסים או השירותים בהם יעסוק רוכש הזכות באותם מקרקעין" – לא יהווה הסדר כובל. סייג זה מכיר בזכותו הקניינית של בעל המקרקעין להגביל את זכות השימוש במקרקעיו ולפעול בנכסיו כרצונו, ובתוך כך להטיל מגבלות חוזיות על צדדים שלישיים בכל הנוגע למקרקעיו (חוזים המגבילים תחרות, בעמ' 677).
163. הסוגייה למי נתונות הזכויות במקרקעי התחנה עומדת בלב המחלוקת שבין הצדדים. לטענת פז, היא זו שרכשה את זכות הקניין במקרקעין, המעניקה לה שליטה מוחלטת בנכסי התחנה ומקרקעיה. אשר על כן, זכותה להטיל מגבלות על דיעי, שקיבל ממנה את הרשות להפעיל את התחנה; וזכות זו אינה יכולה להיחשב כהסדר כובל לפי סעיף 3(3) לחוק התחרות. לשיטתה, זכויות הקניין שבאמתחתה הן זכויות מלאות ועצמאיות, שאינן תלויות או נגזרות מזכויותיו של דיעי במקרקעין. כך שגם במקרה שזכויותיו של דיעי יבוטלו, זכויותיה במקרקעין יוותרו בתוקפן. בהקשר זה מדגישה פז כי לה מוקנית השליטה והאחריות על מקרקעי התחנה, ובהתאם היא זו שנטלה על עצמה את מלוא העלויות והסיכונים החלים ברגיל על בעל המקרקעין. לטענתה, המדינה כלל לא התכוונה להעניק לנכי צה"ל זכויות קנייניות במקרקעי התחנה אלא רק ביקשה להבטיח את זכותו להשתקם כלכלית באמצעות הפעלת תחנת תדלוק. בהתאם, נטען כי זכויות החכירה שניתנו לדיעי הן נטולות מאפיינים קניינים, ומתמצות בזכותו להירשם כחוכר ראשי על מנת להבטיח שלא ינושל מהקרקע והתחנה תמשיך לשמש לו כמקור שיקום כלכלי. בנוסף, טוענת פז שתחנת התדלוק ברמת חובב לא הייתה יכולה לקום ללא שותפות פעילה ודומיננטית מצדה. שכן, אלמלא השקעותיה לא הייתה קמה תחנה וממילא לא היו נתונות לדיעי זכויות כלשהן. על כן, נטען כי יש להחיל את דוקטרינת היישות הכלכלית,