167. טיעוני הצדדים מעוררים שתי שאלות נפרדות – השאלה הראשונה היא שאלה מקדמית בעניין תחולתה של דוקטרינת היישות הכלכלית האחת; ואילו השאלה השנייה נוגעת למפת הזכויות במקרקעי התחנה.
168.
--- סוף עמוד 40 ---
אפתח בקביעה כי לא מצאתי שפז ודיעי מהווים חלק אינטגרלי מאישיות משפטית כלכלית אחת המצדיקה יישומה של דוקטרינה משפטית זו. מבחינה פורמאלית משפטית אין מחלוקת שהצדדים לא נקטו בהליכי מיזוג וכי דיעי ופז הם לא חברה וחברה בת שלה (וראו, סעיף 3(5) לחוק התחרות המוציא במפורש מתחולתו של איסור הסדר כובל, "הסדר שהצדדים לו הם חברה וחברת בת שלה"). מבחינה תכליתית, מטרת דוקטרינת היישות הכלכלית היא למנוע פיצול טכני ומלאכותי של אישיות משפטיות נפרדות, אשר פועלות כגוף אחד לקידום אינטרסים כלכלים משותפים (יסודות האיסור, בעמ' 245). ברם, בענייננו, ברור שכל אחד מהצדדים הוא יישות משפטית נפרדת, שמקבלת החלטות עסקיות על בסיס אינטרסים כלכליים שונים – שהם לעיתים משותפים ולעיתים מנוגדים. כך נניח בנושא מדיניות תמחור המוצרים ותעדוף לקוחות. בעוד שפז מעוניינת בתעדוף לקוחות הפזומט ועל כן מציעה להם מחיר מוזל הרי שדיעי מעוניין בתעדוף לקוחות מזדמנים, שבו נהנה מרווחיות גבוהה יותר (עמ' 151- 152 לפרו'). אף תחומי הפעילות המנוהלים בתחומי התחנה אינם זהים. כך למשל, הוכח כי מערכת היחסים שבין הצדדים ממוקדת בפעילות הדלק שנעשית במתחם התחנה ולא בפעילויות הנוספות המתקיימות בתחומה. כך, מצאתי כי דיעי החזיק בשליטה בלעדית במזנון שהוצב במתחם התחנה על-ידי פז, כי הוא נטל על עצמו את מלוא הסיכונים והעלויות הכרוכים בהפעלתו, ובהתאם נהנה באופן בלעדי מהכנסותיו (עמ' 124 לפרו'). למעשה, רק בתום הסכם העברת ההפעלה והגשת התביעה דנן, העלתה פז לראשונה טענות לגבי שיתופה בהכנסות מחנות הנוחות. על רקע האמור, הריני לקבוע כי הצדדים אינם פועלים כיישות אחת וכי לא קיימת זהות אינטרסים מלאה במערכת היחסים הכלכלית שביניהם, ועל כן דין הטענה להידחות (ראו והשוו עניין טבעול, פסקה 37 לחוות דעתו של כב' השופט חשין).
169. ועתה למחלוקת הפרשנית שניטשה בין הצדדים בשאלת הבעלות על מקרקעי התחנה. אין ספק שמערכת ההסכמית יוצרת תסבוכת קניינית לא שגרתית, ונדמה כי מעורבותה של המדינה בהוויתה רק מגבירה את חוסר הבהירות ואף את חוסר הנוחות בעת בחינתה.
170. אקדים אחרית לראשית ואציין כי מצאתי שמערכת ההסכמית מעניקה לפז זכות קניין "מדולדלת למדי" במקרקעי התחנה (בלשון השופט דנציגר בע"א 3005/11 קריסטל מוצרי צריכה בע"מ נ' עיריית באר שבע, פסקה 31 (4.6.2013) (להלן: "עניין קריסטל")), הנעדרת כח שימוש והחזקה ממשית בקרקע. ענייננו אמנם בזכות חכירת משנה לדורות שהיא בעלת משקל (ראו והשוו, עניין חוואסה, בפסקה 51), אך יונקת היא את משמעותה וכוחה, לרבות את צבר הזכויות הנכלל בה, מהמערכת ההסכמית הכוללת שנכרתה בין הצדדים.