"עו"ד בן חיים: ... איך כתב התביעה של צ'צ'ק נודע לך. משנת 96.
העדה, גב' סולומון: לא ידוע לי על 1996. נודע לי בסביבות 1997 שמונה, דרך תכתובת עם עו"ד נחשון, שהייתה מאוד מבולבלת, חלקה באנגלית וחלקה בעברית.
...
עו"ד בן חיים: האם ידעת שמצקר מתכוון למכור את הקרקע ב120,000 דולר?
ת: לא. לא ידעתי. לא ידעתי שהוא בכלל חושב ולמה הוא חושב שיש לו זכויות כלשהן באדמה הזאת".
(עמ' 339 – 340).
"העדה, גב' סולומון: אינני עו"ד ואני לא יודעת להגיד את הערך של הקרקע ומבחינתי אני אין ראיה שנחשון עשה משהו כדי לקדם את העניין שלי ושל אחיי. אני רק יודעת שנחשון רצה לקחת חלק מהירושה שלנו.
(ההדגשות שלי עמ' 351).
מהימנים עלי דבריה של ננט סולומון ששני ההסכמים שנחתמו ביום 30/6/1998 הובאו לידיעתם בדיעבד וכי נאמר להם או שמדבריו של עו"ד נחשון הם הבינו, ששני ההסכמים – "הסכם הפשרה" ו- ה"הסכם הנוסף" - אושרו על ידי בית המשפט וכי עליהם לפעול על פיהם – "כזה ראה וקדש".
ברי, שה"הסכם הנוסף" מעולם לא הוצג בבית המשפט ולא קיבל את אישורו של בית המשפט.
דבריה של ננט סולומון שהסכמים אלו הובאו לידיעתם בדיעבד, מוצאים תימוכין בכתובים.
במכתב מיום 13/7/1998 כשבועיים לאחר החתימה על ה"הסכם הנוסף" מיום 30/6/98 עם אריה ודוד מצקר שנחתם בשם משפחת סולומון ע"י עו"ד נחשון ועל ידי עו"ד תמר אמזל בשם אריה ודוד מצקר, מיידע לראשונה עו"ד נחשון, את ננט סלומון על הסכם זה שנעשה ללא ידיעתם וללא הסכמה לתוכנו:
"1. אני ממציא לך בזה תרגום של הסכם פשרה בינינו לבין ד"ר מצקר המדבר בעד עצמו".
במכתב זה, מסביר עו"ד נחשון את כדאיות ההסכם שנחתם והאופציות העומדות בפני משפחת סולומון על פי הסכם זה, ביניהן האופציה לשלם 100 אלף דולר למשפחת מצקר או לרשום 2/5 מהמקרקעין על שם משפחת מצקר, או שהם ימכרו את 2/5 מהמגרש לקבלן ומהתמורה ישלמו למשפחת מצקר 100,000 דולר. לצורך כך, יש להגיש לבית המשפט "צו הכרזת ירושה" על מנת שהמקרקעין יירשמו על שמם.
מוצג 61 הוא "ההסכם הנוסף" שנשלח באמצעות הפקס לפליקס סולומון על ידי עו"ד מוזס.