אין תאריך על הפקס ועל כן גם אין לדעת מתי נשלח.
בעדותו אומר עו"ד דורון מוזס:
"עו"ד בן-חיים: אני מציג בפניך, אני מציג בפניך את מוצג 61 שלך, תכף אני אראה לך כי הוא צורף אתמול בדיון. ואני רוצה שתספר לבית המשפט מה זה המסמך הזה.
העד, עו"ד מוזס: לקראת חתימה על ההסכמים, עם התובעים, באותו המרצת פתיחה, יוסי דיבר בשביל לקבל, יוסי דיבר עם ננט בשביל לקבל את ההסכמה שלה, ובהמשך לשיחות שלו היא ביקשה שנעביר את ההסכמים לאחיה פליקס, ואני שלחתי לו את ההסכמים לפני שהם נחתמו, זה כתב ידי על הפקס, וההסכמים הלא חתומים נשלחו אליו.
הטענה כאילו הם לא ידעו על ההסכמים, היא לגמרי לא נכונה, מכיוון שלפני החתימות שלהם הסברנו להם היטב מה יש בהסכמים וכמו שרואים בפקס הזה, שלחנו אותם לפני זה.
ש: דורון, האם אתה, אישית, להבדיל משותפך, היית בקשר בתקופה של המרצת הפתיחה,
...
העד, עו"ד מוזס: יוסי דיבר עם ננט". (עמ' 183,182)
אני דוחה טיעון זה של עו"ד מוזס.
מעדותה של ננט סלומון ומתוכנו של המכתב שנשלח אליה בתאריך 13/7/1998 למד אני, שרק אז, בעקבות משלוח מכתב זה, התנהלה שיחה בינה ובין עו"ד נחשון וכי ממכתב זה והשיחה שהתנהלה, נודע לה לראשונה על ה"הסכם הנוסף" שחתם עו"ד נחשון בשמה ללא ידיעתה וללא הסכמתה לתוכנו. לימים גם הסתבר, שהוא נחתם ע"י עו"ד תמר אמזל ללא ידיעה והסכמה של משפחת מצקר לתוכנו. אם – כדברי עו"ד מוזס – בעקבות השיחה שהתנהלה בין עו"ד מנחשון וננט סולומון, הם התבקשו לשלוח את ההסכם לפליקס סולומון, המסקנה המתבקשת מכך היא, שהפקס נשלח לאחר התאריך 13/7/1998, שבועיים לאחר המועד בו נחתם ה"הסכם הנוסף" – 30/6/1998.
(הערה: התרגום של ה"הסכם הנוסף" לאנגלית, נושא תאריך שגוי של חתימתו 30/6/1997, צריך להיות 30/6/1998)
בצדק רב, כעסה מאוד ננט סלומון על "הסכם נוסף" זה. לא היה ברור לה, למה היא צריכה לשלם 100 אלף דולר "כדי לקנות בחזרה אדמה שמלכתחילה שהייתה שלנו"; לא היה ברור לה איך יכולה משפחת מצקר – להתנגד לצוואה שאושרה בבית משפט בניו יורק ללא התנגדות מצדם; לא היה ברור לה, מה פתאום היא צריכה להסכים מראש להעביר למשפחת מצקר 2/5 מהמקרקעין אם היא תגיש בקשה לצו קיום צוואה. אם תוגש התנגדות על ידי משפחת מצקר –שסיכוייה קלושים ביותר – היא תדון בבית המשפט ומה שיוחלט יוחלט.
אכן מדובר בהסכם עם תנאים בלתי הגיוניים לחלוטין שכולם נכתבו ונחתמו על ידי עו"ד תמר אמזל ועו"ד נחשון, ללא היוועצות, ללא בקשה, ללא ידיעה וללא הסכמה, של משפחת סולומון ו-משפחת מצקר, הגם שהסכם זה זיכה את משפחת מצקר ב-100 אלף דולר. בוודאי כשהוא נעשה בד בבד עם "הסכם הפשרה" ופסק הדין, שקבעו ש"יפוי הכח הבלתי חוזר" אותו החזיק אריה מצקר "בטל הן מכח סע' 14 לחוק השליחות תשכ"ה-1965 והן מכוח חוק להגנת רכוש מופקר תשכ"ה-1964 (סע' 6) ושהמכתב של יונה מצקר ז"ל, שהקנה לכאורה למשפחת מצקר זכויות במקרקעין אלו, הוא חסר כל ערך; בוודאי כאשר אריה ודוד מצקר לא ביקשו כלל את "הסכם הנוסף" זה וכי בעקבות פסק הדין, הם לא טענו כלל ולא הייתה להם גם כל כוונה לטעון לזכויות במקרקעין אלו ולא הייתה להם גם כל כוונה להתנגד לבקשה לקיום צוואה ככל שתוגש על ידי משפחת סולומון.