אין בכך כדי לשנות את המסקנה המתבקשת, כפי שמצאה את ביטויה, בהחלטת לשכת רישום המקרקעין, בתגובת פרקליטות מחוז ת"א ל"המרצת הפתיחה", מעמדתה הברורה של כב' השופטת שרה סירוטה, מ"הסכם הפשרה" ומ"פסק הדין" הקובע ש"יפוי הכוח" בטל ועמו עסקת המכר/"הסכם המכר" שנעשה באמצעות "יפוי כוח" זה.
הוסף לכך;
ה"הסכם הנוסף" נוסח ונחתם על ידי עו"ד תמר אמזל ועו"ד נחשון מבלי שהתבקשו לעשות כן על ידי אריה מצקר ומשפחת סלומון. הם נודעו לו ולפרטיו, רק בשלב מאוחר יותר לאחר שכבר נחתם. "הסכם נוסף" זה, מכיל נושאים, פרטים ותנאים, שאריה מצקר לא דרש אותם ומשפחת סולומון לא ידעה עליהם ולא הסכימה להם. כפועל יוצא – כפי שעוד יידון בהמשך – ל"הסכם נוסף" זה, אין כל תוקף.
די בכך כדי לדחות את התביעה.
מעבר לדרוש, תמים דעים אני לחלוטין, ש"יפוי הכוח", הגם שכותרתו -"יפוי כח בלתי חוזר" - לא היה תקף בעת ביצוע עסקת המכר. כפועל יוצא, "הסכם המכר" אינו תקף.
הנאמר ב"הסכם הפשרה" ופסק הדין :
"1. יפוי הכח שניתן ע"י מר בנימין וולף מצקר ביום 14.4.81 בטל הן מכח סע' 14 לחוק השליחות תשכ"ה-1965 והן מכח חוק להגנת רכוש מופקד תשכ"ה-1964 (ס' 6).
2. לאור האמור לעיל מוסכם על הצדדים כי הסכם המכר מיום 17.8.95 (להלן: "ההסכם") שנחתם עפ"י יפוי הכח ביחס לחלקות 55 ו-61 בגוש 6970 (להלן: "החלקות") בטל ומבוטל".
הוא נכון עובדתית ומשפטית כאחד.
במכתב אותו כתב ביום 21/3/2005 עו"ד עופר לוי השותף של עו"ד תמר אמזל למשרד האוצר הנושא את הכותרת "בקשה לביטול דרישה לתשלום מס רכוש" הוא כותב בין השאר:
"4. עסקת המכר בטלה מלכתחילה בבחינת void הואיל ועפ"י סעיף 6 לחוק נכסי נפקדים וכן על פי סעיף 14 להוראות חוק השליחות תשכ"ה – 1965 פג תוקפו של יפוי הכח" (מוצג 9 אמזל).
(הערה: הכוונה כנראה סעיף 6 לחוק להגנת רכוש מופקד תשכ"ה 1964).
ב"יפוי הכח" שניתן בשנת 1981 נאמר:
"היות ויפוי כח זה ניתן לטובת צד ג' הנ"ל שממנו קיבלתי/נו את התמורה המלאה עבור הרכוש הנ"ל ושזכויותיו עומדים ותלויים ביפוי כח זה".
אין צד ג'!!
השליח – ד"ר אריה מצגר – אינו צד שלישי והוא גם לא נתן תמורה מלאה עבור הרכוש הנ"ל.
למותר לציין ש-דוד צ'צ'ק אינו מאוזכר ב"יפוי כח" זה – כצד שלישי - באשר עסקת המכר באמצעות ייפוי כח זה נעשתה, 9 שנים !! לאחר מותו של בנימין (וולף) מצקר ז"ל, כאשר אריה מצקר יבדל"א מודע לצוואתו של בנימין (וולף) מצקר שהשאיר את נכסיו למשפחת סולומון ננט, דוד ופליקס, צוואה שאושרה בשנת 1968 בבית המשפט בניו ג'רזי ארה"ב, שלקיומה הוא לא התנגד, ולא בכדי.