אם הייתה נכונה הטענה שמקרקעין אלו היו שייכים למשפחת מצקר, מדוע לאורך כל השנים הן לא נרשמו על שמם? מדוע היה צורך ב"יפוי הכוח"?
ברי שהמקרקעין נרכשו על ידי בנימין (וולף) מצקר עבורו ובכספו, ועל כן הם גם רשומים על שמו בלשכת רישום המקרקעין.
היות ובנימין (וולף) מצקר התגורר ב-ארה"ב, ייפוי הכוח ניתן לאריה מצקר כדי שיוכל להשגיח על המקרקעין ולשלם את המיסים השוטפים.
בתמיכה ל"המרצת הפתיחה" שהוגשה – 1809/96 – צורף מכתב מיום 30/8/1990 של יונה מצקר ז"ל בו הוא כותב שבנימין (וולף) מצקר אמר לו לפני מותו, שהמקרקעין בתל אביב שייכים: לדוד מצקר (חלקה 53) ואריה מצקר (חלקה 60).
מכתב זה הינו חסר כל ערך משפטי.
אם נכונה הייתה טענה זו מדוע לא שונתה הצוואה?
מדוע לאורך כל השנים לא נרשמה הבעלות על שם אריה ודוד מצקר?
יונה מצקר ז"ל - שמונה על פי הצוואה של בנימין (וולף) מצקר ז"ל להיות מנהל העזבון - נפטר כבר לפני שנים. בהתאם לצוואה של בנימין (וולף) מצקר ז"ל, לאחר מותו, ננט סלומון תבדל"א היא מנהלת העיזבון.
מכל מקום, טענותיו אלו, של אריה מצקר הופיעו בתצהיר אשר הוגש בתמיכה להמרצת הפתיחה, בתיק 1809/96, כך גם המסמך של יונה מצקר ז"ל. קרי, אין כל חדש גם בטענות ועובדות אלו.
בעדותה מספרת עו"ד תמר אמזל:
"עו"ד קסטרו: דיברת מקודם על ההתנגדות של הפרקליטות. על הצירוף של היורשים, על הצוואה שהוצגה ,על חוות הדעת של סולומון איך כל זה השפיע על הסיכויים של המרצת הפתיחה?
העדה, עו"ד אמזל: השפיע מאוד. כל פעם התגלו עובדות חדשות. השפיע מאוד, גם הדעה של השופטת, היא בעצם נתנה, נתנה לנו להבין שאין, שהסיכוי, הסיכוי שהייפוי כוח הזה יקבל תוקף הוא קטן. נוסף על זה, כל מיני, היו טענות גם של נחשון באופן ברור. קודם כל, הוא ביקש למחוק מהתיק את המסמך של יונה מצקר. בהיותו מסמך שנחתם על ידי משהו שנפטר זה לא מקור, קיצור, הוא ביקש להוציא אותו מהתיק. בנוסף לזה, חוות הדעת, גם חוות הדעת שאנחנו, ובין היתר זה גרם גם לבית המשפט לא יודעת אם להרים גבה, אולי שתי גבות. קודם ייפוי כוח, בחוות דעת שלנו, כשלעצמה כבר היתה בערך פי שלוש מהמחיר שנקבע בהסכם, ואז באה חוות הדעת של הצד השני, שזה בערך פי שש מהזה, וכל, נראה היה שאנחנו, הסיכוי שלנו להראות שפה באמת הייפוי כוח בא, נועד להבטיח את זכותו של מיופה הכוח ושל בן דודו, זה לא עלה. זה לא נראה שזה הולך לקרות. בהיעדר המסמך הזה של הדוד, זה היה, זה פשוט, זהו. מיצינו, ניסינו, עבדתי, לא קיבלתי כסף עבור זה, הגענו למסקנה, אני הגעתי למסקנה.
הם כמובן, אני לא מצפה מלקוחות שהם יגיעו למסקנה. בגלל זה גם דרך אגב היה כתוב בהסכם. זה צריך להיות להנחת דעתי, אני צריכה לחשוב. לא מישהו אחר. לא, אני צריכה להגיע למסקנה, שם, מיצינו, אין, והסיכוי לרשום את הנכס לא קיים, והולכים הביתה".
(עמ' 258).