10. יוסף מנגד, סומך ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, על נימוקיו. בנוסף טוען יוסף, כי הטענות שמעלים המבקשים, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי', שכן מדובר בניסיון להשיג, בעיקרו של דבר, על קביעות עובדתיות. יוסף ממקד את טענותיו בסוגיית החבות האישית של המבקשים, ומציג ראיות שונות המוכיחות, לשיטתו, שבתקופה שלאחר החתימה על ההסכם, ראו עצמם המבקשים כחבים באופן אישי להחזר החוב. עוד טוען יוסף, כי גם ההשקעה הראשונית, בסך של 160,000 דולר, הועברה ישירות למבקשים: 60,000 דולר הועברו, לטענתו, במזומן למבקש 1; ו-100,000 דולר הועברו לחשבון בנק שהמבקשים הגדירו אותו כ'שלהם'. לבסוף טוען יוסף, כי בניגוד לטענת המבקשים, ניתנה להם זכות טיעון בסוגיית ההשבה; וכי ממילא, ברירת המחדל היא השבה, ומשכך, הנטל היה על המבקשים לטעון לפטור מהשבה כטענת הגנה.
11. ביום 24.1.2023, קיימתי דיון בבקשה. נסיונותַי להביא את הצדדים לפשרה – לא צלחו; משכך, נדרשת הכרעה.
דיון והכרעה
12. בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בטענות הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל.
13. כמפורט לעיל, בבית משפט השלום נקבע, כי ההסכם מושא התביעה, היה רק חלק ממערכת הסכמית, אשר כללה גם התחייבות של יוסף להשקיע מיליון דולר במיזם, בתמורה למניות, וכי השקעה זו של יוסף – לא התבצעה בפועל. בהתאם לכך נקבע, כי משלא ניתנה התמורה המובטחת, המבקשים אינם חבים בביצוע השטרות. בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את הכרעת בית משפט השלום, אולם הוסיף וקבע, כי במצב הדברים שנוצר, על הצדדים להשיב את אשר ניתן להם לפי ההסכם, ועל כן, נדרשים המבקשים להשיב ליוסף סך של 160,000 דולר, בגין ההשקעה הראשונית. לגבי דידי, קביעה זו – אינה יכולה להיוותר על מכונה. אסביר.
14. עסקינן בתביעה שהוגשה כתביעה למימוש שטרות החוב, תביעה שטרית, להבדיל מתביעה מכוח 'עסקת היסוד', קרי – החוזה שמכוחו נוצר השטר, או מתביעת השבה מכוח 'כשלון עסקת היסוד' (להרחבה על הבחנה זו, ראו למשל: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 152-151 (מהדורה שביעית, 1995); אהרן ברק "מהותו של שטר" מבחר כתבים כרך ב 1253, 1276-1274 (תש"ס); ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647, 659-657 (1991) (להלן: עניין בן אריה)). להבחנה זו, שתי נפקויות עיקריות לענייננו. הראשונה היא שבתביעה שטרית, "השטר עצמו הוא עילת התביעה" (עניין בן אריה, עמוד 657), להבדיל מתביעה המבוססת על עסקת היסוד, שבה עילת התביעה היא חוזית, או תביעת השבה המבוססת על כשלון עסקת היסוד, שבה עילת התביעה היא חלק מדיני עשיית עושר ולא במשפט. על כן, התוצאה הטבעית של דחיית תביעה שטרית, היא קביעה כי נותן השטר אינו חייב בביצוע השטר; הא ותו לא. השאלה אם ניתן לאפשר לתובע בתביעה שטרית, להעלות טענות לגבי סעד חוזי מכוח עסקת היסוד, או לסעד השבה בשל כשלון עסקת היסוד, ואם ניתן לְזַכּוֹתו בסעדים אלה, מכוח עסקת היסוד או כשלונה בלבד – היא שאלה שהתשובה לה אינה פשוטה כלל ועיקר (ראו למשל: ע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 680, 695 (1989); ע"א 2374/97 ווזאנה נ' רשות הדואר, פ"ד נה(1) 843 (1998); אציין כי בהקשר של קיזוז, נקבע כי ניתן להעלות טענת קיזוז אל מול חבות על-פי השטר. ראו: רע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים) מ.ס.ל. בע"מ, פ"ד נג(2) 274 (1999)).