7. בהתייחס להסכם, קיבל בית המשפט המחוזי את קביעת בית משפט השלום, שלפיה ההסכם הוא חלק ממערכת הסכמות בין הצדדים, אשר כללה גם התחייבות בעל פה מצד יוסף – שלא מומשה – להשקיע מיליון דולר במיזם. יחד עם זאת, נקבע כי ההשקעה הנוספת מצד יוסף, באה בגדר תנאי מתלה בחוזה, ומשתנאי זה לא התקיים – החוזה בטל, וקמה חובת השבה הדדית. משמעות הדבר, כך נפסק, היא כי על המבקשים להשיב ליוסף סך של 160,000 דולר, בגין ההשקעה הראשונית. אשר לערעור שכנגד שהגישו המבקשים, לגבי פסיקת ההוצאות, נקבע, כי דינו להידחות, וכי גם בערעור, אין מקום להשית הוצאות על הצדדים.
המבקשים סירבו להשלים עם הכרעת בית המשפט המחוזי, ומכאן הבקשה שלפנַי.
עיקרי טענות הצדדים
8. המבקשים טוענים, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי ניתן היה להפנות את התביעה כלפיהם, חרף העובדה שהכספים הועברו מיוסף לדרגו, ולא אליהם באופן אישי. לטענתם, ההעברה הראשונה, על סך של 60,000 דולר, "נעשתה עבור עסקה של [יוסף] ושותפיו כשחברה בשליטת המבקשים היא קבלן ביצוע בלבד", מבלי שנוצר כל קשר חוזי בינם לבין יוסף. משכך, גם לא נוצרה כל יריבות בינם לבין יוסף עקב ההעברה, וככל שיש ליוסף טענות ביחס להעברה זו – עליו להפנות אותן כלפי עיזבונו של מר חלפון ז"ל, שאליו העביר את הכספים. לגבי ההעברה השניה, על סך של 100,000 דולר, טוענים המבקשים, כי זו נעשתה בין שתי חברות בעירבון מוגבל – JSH ודרגו; משכך, המבקשים אינם חבים באופן אישי בגין העברה זו; ממילא, יוסף אינו זכאי לסעד באופן אישי, בגין הלוואה שנתנה חברה בבעלותו. בנוסף טוענים המבקשים, כי בית המשפט המחוזי "הסתמך על ציטוטים חלקיים, מנותקי הקשר, תוך שהוא מייחס לתכתובות שנוסחו בגוף ראשון ככאלה היוצרות בדיעבד חוב אישי למבקשים", ומהם הסיק, בשגגה, כי המבקשים בעצמם ראו את החוב כחוב אישי. לטענתם, "תכתובות אלה נשלחו בגוף ראשון רק בשל היותם [של המבקשים] שלוחי החברה"; מה גם, שבית המשפט המחוזי התעלם מקיומם של ציטוטים אחרים, אשר מבהירים את הקשר הדברים, שלפיו המבקשים ראו את החוב כחובה של החברה.
9. בנוסף טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי, בכך שקבע כי אף אם סכומי הכסף הועברו מיוסף לדרגו, הרי שאין מניעה לראות בכך העברה אישית למבקשים, משמדובר בחברה הנמצאת בשליטתם, ומשהדבר נעשה כך לבקשתם-שלהם. לטענת המבקשים, קביעה זו מנוגדת לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, בפרט מש"לא הוכח או נקבע כי התקיימו במקרה דנן [...] נסיבות מיוחדות", שיש בהן כדי להצדיק הרמת מסך, וחיוב אישי של המבקשים. עוד טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי גם בהגדרת מצב הדברים שאליו יש להשיב את הצדדים, בעקבות ביטול ההסכם. לשיטתם, טרם כריתת ההסכם, לא היתה יריבוּת בין יוסף לבינם, והם לא חבו כל חיוב אישי כלפיו, שכן ההשקעה הראשונית לא נעשתה "על בסיס ציפייה או התחייבות לקבלת הכספים מהמבקשים באופן אישי". חיובם האישי נוצר, אם בכלל, רק עם חתימת ההסכם; משכך, מצב הדברים שאליו יש להשיב את הצדדים, הוא זה שבו "מחד, [יוסף] לא נדרש להשקיע מיליון דולר במיזם, ומנגד, המבקשים אינם ערבים באופן אישי לחובות החברה, ככל שישנם". לשון אחר, התנאי להשתכללות חיובם האישי, כחלק ממערכת ההסכמות שבין הצדדים, היה השקעה של יוסף במיזם, בסך של מיליון דולר; משתנאי זה לא קוים, חיובם האישי לא השתכלל, ומכאן, שלא ניתן היה לחייבם באופן אישי בהשבת הכספים. לבסוף טוענים המבקשים, כי סעד ההשבה כלל לא התבקש על-ידי יוסף, ובהתאם לכך, הם לא נדרשו לטעון נגדו. מכאן, שבית המשפט המחוזי הורה על השבה, מבלי שניתנה להם כל הזדמנות להעלות טענות לפטור מחובת השבה.