70. ועוד - בסוגיה הנדונה דומה כי דווקא לרחשי הקהל, לעמדת הציבור, לאקלים הלאומי יש מקום ועל מנת להקשיב לאלו נדרש המחוקק לשניים - זמן ושקט, שהות וחסימת חלונו מקריאות הצועקים סיסמאות כאלו ואחרות. בדין מטה המחוקק אוזנו בסוגיות ליבה מהותיות אלו דווקא לקריאות הכיוון הניתנות לו על ידי הרשות השופטת, ובעניין דנן אף היה המחוקק הוגן בהבהירו, בשלב מסוים, לא יוכל עוד הוא עצמו לבצע את כלל השינויים הנדרשים על ידי בית המשפט, מטעמים פוליטיים, ומתוך שכך הוא מותיר את האפשרות לשינוי הוראות החוק במידת הצורך לבית המשפט עצמו, הנקי משיקולים אלו – זהו הדו שיח הראוי בין הרשויות ואינך יכול להלקות את הכנסת או את רשויות המדינה על עצם נוהלם את השיח הזה בטענה כי הוא נמשך יתר על המידה. בית המשפט הוא האדון לזמן ומעת שיסבור כי הרשות המחוקקת אינה פועלת באופן המחויב ייטול המושכות, אף את מושכות החקיקה, כפי שעשה במקרה הנדון – ושוב, אין בכך להעמיד עילה כנגד הנתבעות בשל פרק הזמן בו עמד החוק על תילו במתכונתו ורשויות המדינה פעלו על פיו, כפי שהבאנו לעיל.
בנדון אין מקום לפיצוי מכוח עילה מנהלית שהורתה בהטלת נטל מוגבר על קבוצה ספציפית
71. לסיום אבקש להתייחס לטענה שהועלתה על ידי התובעים ולפיה יש לפצותם ולו בשל כך שהוראות החוק הטילו לשכמם – כקבוצה מוגדרת ומובחנת של גברים יחידים או זוגות גברים חד מיניים – נטל מוגבר ביחס לקבוצה אחרת (זוגות נשואים) שנהנתה מהוראות החוק ובמילים אחרות נהנתה מהאפשרות
--- סוף עמוד 49 ---
לביצוע פונדקאות בארץ תחת הזקקות לפונדקאות חו"ל היקרה ממנה בשיעור ניכר. יחודה של טענה זו היא בכך שלכאורה ניתן למצוא דעה בפסיקה ולפיה פגיעה בדרך של הטלת "נטל מוגבר" על קבוצה מסוימת יש בה להצדיק את פיצוי אותה קבוצה אף ללא אשם של הגוף השילטוני או המנהלי (וראו הדעות המובאות בעניין ע"א 7703/10 גיא ישועה נ. מדינת ישראל – מנהלת סל"ע (2013)) וכך גם בספרות הובעה העמדה, הנשענת על כללים משפטיים שפותחו בצרפת ובגרמניה, כי במקרים חריגים, שבהם פעילות מנהלית רצויה הטילה נטל מיוחד על פרט מסוים, יש מקום להכיר בעילת תביעה עצמאית של אותו פרט כנגד הרשויות. כך מצאנו לעניינה של גישה במאמרה של דפנה ברק ארז, "עוולות חוקתיות בעידן חוקי היסוד" משפט וממשל ט 103 (תשס"ו) עמ' 117-118 -
"במקרה הרגיל, אחריותה של הרשות בגין נזקים שנגרמו עקב הפרה של זכויות אדם אכן צריכה להיות מבוססת על אשם. [...] כחריג יש מקום להכיר באפשרות של תביעה נגד רשויות (מכוח עילה מן המשפט הציבורי) גם במקרה שבו התנהגותן הייתה ראויה – כאשר פעילות רצויה, כשלעצמה, הטילה נטל מיוחד על פרט מסוים או פרטים מסוימים. בנסיבות אלה המטרה העומדת ביסוד האחריות אינה הרתעה של הרשות והכוונתה לאורח פעולה שונה בעתיד, כי אם הימנעות מחלוקה לא-שוויונית של הנטלים החברתיים"