בדומה לבית משפט קמא, אף אני סבור כי הראיה המרכזית להבנת כוונות הצדדים היא עדותו של עו"ד ברדוגו. סבורני, כי מעיון בעדות זו עולה בבירור כי רצונה של המנוחה היה להעביר לאלתר את הנכס לידי המערערת ללא תמורה, וזאת על רקע הקשר המשפחתי העמוק שנרקם בינה ובין משפחת המערערת. עוד עולה כי בראייתה של המנוחה, סעיף התמורה, אשר לכאורה הוכנס להסכם המכר על מנת לאפשר לה לבטל את ההסכם עד יום מותה, היה מיותר. עדות לכך ניתן למצוא בתשובתו של עו"ד ברדוגו במסגרת עדותו לפני בית משפט קמא, כאשר נשאל אם הסביר למנוחה מה תכליתו של סעיף התמורה: "אני הסברתי למנוחה שהיא יכולה לבטל את העסקה והסברתי לה אתה הגנה נתתי לה [הטעות במקור. ע"ג]. היא אמרה לי 'בחיים לא יקרה דבר כזה עם משפחת כץ [משפחת המערערת. ע"ג] אנחנו עשרות שנים יחד. איך יקרה דבר כזה'" (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 13.9.2021). זאת ועוד, בעדותו של עו"ד ברדוגו אף לא ניתן למצוא אינדיקציה לכך שהמנוחה חששה כי העברת הזכויות בנכס לידי המערערת עלולה לפגוע במצבה, או כי היא ביקשה להכניס להסכם תנאים אשר יגבילו את הזכויות של משפחת המערערת בנכס.
21. אינדיקציה משמעותית נוספת לכך שכוונת המנוחה הייתה להקנות את המתנה למערערת לאלתר, דהיינו עוד בחייה, היא העובדה שהבעלות הרשומה בנכס עברה לידי המערערת בסמוך לאחר ההתקשרות בהסכם, זמן ניכר (מעל לשש שנים) קודם לפטירתה של המנוחה. ויוזכר, סעיף 6 לחוק המתנה קובע כי: "בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". כאשר עסקינן בהקניית זכות בעלות במקרקעין, נקבע על יסוד סעיף 7(א) לחוק המקרקעין, כי הקניית הזכות מסתיימת עם רישום הבעלות במרשם המקרקעין על שמו של מקבל המתנה (ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321, 324 (1986); עניין נחשון, בפסקה 16 לפסק הדין של השופטת ברון).
22. כאשר מועברת בעלות בנכס מקרקעין בחייו של הנותן, יוצר הדבר חזקה כבדת משקל, לפיה כוונת הנותן היא להקנות את המתנה לאלתר, ולא במועד מאוחר יותר. ודוק, ניתן לסטות מחזקה זו במקרים מתאימים, אם מוכח כי להעברת הבעלות היה טעם מבורר, המלמד כי ההעברה נעשתה רק למראית עין, וללא שנלוותה לכך כוונה אמיתית מצד הצדדים. כך, למשל, כשמדובר בהעברה שמטרתה הברחת נכסים מנושים (עניין באשה, בפסקה 46; עניין אריאל, שם) ואולם, מקום בו הובהר כי רצון המעביר היה באמת ובתמים להעניק מתנה, והשאלה היא אם ביקש להעניקה לאלתר או רק עם פטירתו, העברת בעלות במרשם המקרקעין היא לרוב סוף פסוק להתלבטות. זאת, לאור היותה של העברת הבעלות אינדיקציה מובהקת לסופיות החלטת הנותן, שכן על דרך הכלל משלב זה נותן המתנה אינו רשאי לחזור בו מהקנייתה (ראו: סעיף 5(ב) לחוק המתנה; ע"א 1284/92 רתם נ' רתם, פ"ד מט(5) 257, 261 (1996); אך השוו לעניין פילובסקי, בו נקבע כי מדובר במתנה מחמת מיתה לאחר שנמצא, על רקע מכלול הזכויות שהמעביר שימר לעצמו באותו עניין, כי העברת הבעלות במרשם הייתה למראית עין בלבד. שם, בעמ' 527-526).