2. מוקד הדיון הוא באיתור אומד דעתה של המנוחה באשר למועד הקניית הנכס למערערת, כפי שהוא נלמד מנסיבות כריתת "הסכם המכר" ויתר נסיבות העניין, ולמעשה בשאלה, האם כוונת המנוחה היתה להקנות את הנכס למערערת עוד בחייה, כגרסת המערערת (מתנה לאלתר), או שמא היה בכוונתה להקנותו לה רק לאחר מותה (מתנה מחמת מיתה). בעוד שבמצב הראשון ענייננו במתנה שהושלמה עוד בחייה של המנוחה באופן המוציא את הנכס ממצבת עיזבונה של המנוחה, במצב השני נשלל תוקפה של המתנה מכוח סעיף 8(ב) לחוק הירושה, והנכס נותר חלק ממצבת עיזבונה של המנוחה.
3. בית המשפט המחוזי הגיע, כאמור, למסקנה כי כוונת המנוחה היתה להקנות את הנכס למערערת, ולמעשה לבני משפחת כץ, רק לאחר מותה. למסקנתו זו נמצאו תימוכין ממשיים בראיות שהונחו לפניו: ראשית, עדותו של עו"ד ברדוגו ולפיה אימצה המנוחה את עצתו כי חלף הסכם למתן מתנה לאלתר, ייערך הסכם מכר אשר ישמר בידיה את האפשרות לחזור בה ממתנתה ולבטל את ההסכם בכל עת או לדרוש את אכיפתו בדרך של תשלום התמורה. זאת, על מנת להגן על בית מגוריה ככל שיורעו יחסיה עם בני משפחת כץ בעתיד. שנית, אישורה המפורש של אורית, אמה של המערערת, בעדותה, כי כוונת המנוחה היתה להעביר את הנכס למערערת רק לאחר מותה, וכי הסכם המכר נועד "לייצר" תוצאה זו. שלישית, האופן בו נהגו הצדדים לאחר כריתת ההסכם, כאשר המנוחה הוסיפה לנהוג בנכס מנהג בעלים עד יום מותה, ללא כל טענה מצד המערערת, באופן המעיד על כוונת הצדדים לשמר למנוחה את זכות הבעלות בנכס עד אחרית ימיה. ולבסוף, זקף בית המשפט המחוזי לחובת המערערת את הימנעותה מלהביא עדים, קרובי משפחתה של המנוחה, אשר לשיטתה היו תומכים בטענתה כי המנוחה ביקשה להעביר לה את הנכס לאלתר. יוער כי לעדים אלה עשויה היתה להיות חשיבות יתירה בשים לב לעובדה שלמעט עו"ד ברדוגו, כל העדים שהובאו כדי ללמד על כוונת המנוחה היו בני משפחת כץ, הנהנים הישירים מן המתנה.
4. חברי השופט גרוסקופף סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בניתוח עדותו של עו"ד ברדוגו, מאחר שמעדותו עלה כי המנוחה לא ראתה צורך בסעיף התמורה שהוכנס להסכם המכר על מנת לאפשר לה לבטל את ההסכם בכל עת. בהקשר זה הפנה חברי לדבריו של עו"ד ברדוגו ולפיהם, כאשר הסביר למנוחה על טיב ההגנה שהעניק לה בהסכם המכר, תוך שמירת זכותה לבטל את ההסכם, השיבה לו כי "בחיים לא יקרה דבר כזה עם משפחת כץ אנחנו עשרות שנים יחד". לטעמי, אין באמרה זו כדי לשנות ממסקנתו של בית המשפט המחוזי. חזקה על הצדדים שאילו התנגדו להסכם שהוצע על-ידי עו"ד ברדוגו ולאפשרות הביטול הנגזרת ממנו לשיטתו, היו בוחרים בדרך אחרת להעברת הזכויות בנכס – אך הדבר לא נעשה. בסופו של יום, נערך ההסכם בהתאם להמלצתו של עו"ד ברדוגו, אשר שב והדגיש בעדותו כי זה נועד להבטיח כי המנוחה תוכל לחזור בה ממתנתה בכל עת עד ליום מותה, וכך גם הסביר למנוחה. בית המשפט המחוזי ראה לאמץ את עדותו זו של עו"ד ברדוגו וקבע כי "מניתוח עדותו של עו"ד ברדוגו עולה שלמעשה, בניגוד גמור לגרסת [המערערת], לא היתה כוונה לבצע עסקת מתנה שתסתיים סופית עם חתימת ההסכם בחייה של [המנוחה]". ואמנם, שימור זכות החרטה של המנוחה באופן המאפשר לה לחזור בה ממתנתה בכל עת אינו מתיישב עם מתן מתנה מוגמרת לאלתר. כאמור, לא ראיתי לסטות ממסקנתו זו של בית המשפט המחוזי, המבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדותו של עו"ד ברדוגו.