5. אף אין בידי להצטרף למסקנת חברי ולפיה יש בהעברת הבעלות בנכס במרשם המקרקעין כדי להוות אינדיקציה מובהקת לסופיותה של החלטת נותן המתנה שאין ממנה חזרה. כך בפרט בנסיבות הקונקרטיות של העניין שלפנינו. בעניין פילובסקי (ע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, פ"ד מה(4) 521 (1991) (להלן: עניין פילובסקי)), עליו נסמך גם בית המשפט המחוזי, נדון מקרה דומה בו העבירה המנוחה לבנה ולנכדיה דירה במתנה, תוך שנשמרה לה הזכות להתגורר בדירה כל חייה, למכור אותה ולקבל את תמורתה. אף שהדירה נרשמה על שמם של הבן והנכדים עוד בחיי המנוחה, קבע בית משפט זה כי אין ברישום האמור כדי לשנות מן המסקנה שמדובר במתנה שלא היתה עמה כוונת הענקה לאלתר, אלא רק עם מות המנוחה, שכן בהתאם לתנאי ההסכם שבין הצדדים "כל שקיבלו המערערים בחיי המנוחה היה רישום הבעלות בדירה, אך הבעלות עצמה נותרה בידי המנוחה" (לתוצאה דומה, ראו גם: ה"מ 327/79 בורשטיין נ' בורשטיין, פד"א לד(1) 388 (1979)). אף בענייננו, התכוונו הצדדים לשמר למנוחה את הזכות להתגורר בנכס במשך כל ימי חייה, וכן את הזכות לחזור בה מן המתנה בכל עת, באמצעות תניית התמורה שלא קוימה. במצב דברים זה, אין ברישום הנכס על שם המערערת, כדי לחתור תחת המסקנה כי זכות הבעלות המהותית נותרה בידי המנוחה, ונועדה לעבור למערערת רק לאחר מותה. יתר על כן, כפי שעולה מן הראיות, שטרות המכר נחתמו בסמוך לחתימת הסכם המכר, והעברת הבעלות בנכס נעשתה על-ידי עו"ד ברדוגו בידיעת רונן כץ. לא הובאה כל ראיה המעידה על כך שהמנוחה יזמה את העברת הנכס במרשם על שם המערערת, או ידעה כי זו נעשתה בפועל.
6. בשורה של פסקי דין שניתנו לאחר עניין פילובסקי, קבע בית משפט זה – בנסיבות בהן שייר נותן המתנה תכני בעלות משמעותיים בידיו – כי מדובר במתנה "שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן", ולא במתנה לאלתר (ע"א 8622/06 פלוני נ' עזבון המנוחה פלונית ז"ל, פסקה כ"ה (3.3.2009) (הגם שבאותו עניין לא היה צורך לטעת מסמרות בעניין זה); ע"א 2555/98 אברג'ל נ' עזבון המנוח משה, פ"ד נג(5) 673, 686-684 (1999); ע"א 1016/12 כרמל נ' וולפמן תעשיות בע"מ, פסקה 4 (3.2.2014)). כך נקבע, למשל, כאשר הנותן שימר לעצמו את הזכות להשתמש בנכס ולעשות בו עסקאות; לקבל תמורה בעד מכירתו או השכרתו; או לחזור בו מהענקת הזכויות למקבל, כפי שנעשה בענייננו. בניגוד למקרים אחרים שתוארו בפסיקה, בהם נקבע כי מדובר במתנה לאלתר – וראו במיוחד ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון (5.5.2016) (להלן: עניין נחשון) – בענייננו אין אינדיקציה מפורשת בלשון ההסכם או בעדותו של עורך הדין שערך את ההסכם, לכך שכוונת המנוחה היתה להעביר את הזכויות הקנייניות בנכס לאלתר. למעשה, בעניין שלפנינו בו אין בנמצא כלל הסכם כתוב שניתן להיעזר בו, מקום שההסכם הגלוי נעשה למראית עין וה"חוזה הנסתר" לא מצא ביטויו בכתב, יש משנה חשיבות לעדותו של עו"ד ברדוגו – כעד היחיד שאינו מושפע ישירות מתוצאות ההליך – וכאמור, מעדותו עלה כי לא היה בכוונת המנוחה להעביר את הנכס לאלתר.