7. אוסיף, כי בשעה שאנו מבקשים להתחקות אחר כוונת המנוחה, לא ניתן להתעלם מן הנסיבות יוצאות הדופן שאפפו את כריתת הסכם המכר, כפי שעלו בחקירתו של רונן כץ, אביה של המערערת, וכפי שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. מעדותו למדנו כי כבר בשנת 2010, כשמונה שנים לפני מותה של המנוחה, ובעוד אחותה מרים על ערש דווי, פעל רונן "לריקון" (כך על פי לשונו שלו) חשבונות הבנק של שתי האחיות מכל חסכונותיהן, בסך של כ-350,0000 ₪, והעברתם לחשבונה של בתו, המערערת, אז צעירה בת 23. זאת על פי טענתו, מאחר ששתי האחיות "רצו שהכסף הזה יעבור לרשות [המערערת]". בהמשך, ולאחר מותה של מרים, פעל רונן להוצאת צו לירושתה תוך "השמטת" שמו של אחיה בנין (אביה של המשיבה) שהיה עוד בין החיים, מן הבקשה, באופן שמלוא זכויות מרים בנכס הועברו למנוחה. ולבסוף, פעל רונן לעריכת "הסכם המכר" מושא הדיון בו הועבר נכסה היחיד עלי אדמות של המנוחה לבתו, המערערת (וראו את קביעת בית המשפט המחוזי ולפיה המערערת "היתה למעשה 'כלי משחק' בידיו של אביה רונן ש'הפיק וביים' את ביצוע העסקה"). על רקע זיקת התלות שהתקיימה בין המנוחה, קשישה ערירית ואסירת תודה, לבין משפחת כץ, ובמצב דברים בו פועל רונן בשיטתיות להעברת מלוא נכסיה של המנוחה לבתו, באופן המותיר אותה בערוב ימיה ללא כל רכוש, גובר הנטל המוטל על המערערת להוכיח בראיות אובייקטיביות ובעלות משקל את כוונת המנוחה להיפרד מנכסה היחיד ולהקנותו לה במתנה גמורה, ולאלתר. ראיות כאלה לא הוצגו, ואלה שהוצגו, לרבות הודאתה המפורשת של אם המערערת, מורות אחרת.
8. עוד אעיר, כי ההלכה לפיה יש לפרש את הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה בצורה מצמצמת, אינה יכולה לסייע למקבל המתנה מקום בו עולה בבירור כי רצונו של הנותן היה להקנות את המתנה רק לאחר מותו. הטעם להלכה זו נעוץ אמנם בכיבוד רצון הנותן, אך יש לזכור כי הוראת סעיף 8(ב) – הדורשת כי מתנות מעין אלה ייעשו בדרך של צוואה, באופן שיבטיח את רצינות הנותן ואת ביצוע ההענקה מתוך ישוב הדעת – באה אף היא להגן על רצון הנותן (ראו: רונן קריטנשטיין "מתנה מחמת מיתה – עיון מחדש" הפרקליט מט 403, 413 (2007); מרדכי ראבילו "על מתנות ויום המוות – סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 ושאלת ההבחנה בין מתנות inter vivos לבין מתנות mortis causa" ספר זיכרון לגד טדסקי – מסות במשפט האזרחי 581, 587-586 (יצחק אנגלרד, אהרן ברק, מרדכי ראבילו וגבריאלה שלו עורכים 1995). בהיעדר הגנה כאמור, כך סבר המחוקק, נפתח פתח לניצול הנותן בערוב ימיו, לקיפוחו ולנישולם של יורשים חוקיים.