13. בהתאם לאמות מידה אלו, לגישתי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי ההסכמים שנכרתו בין המנוחה ובין המערערת הם הסכמים למראית עין. כפי שתואר במסגרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מעדותו של עו"ד ברדוגו ניתן ללמוד כי רצונה האמיתי של המנוחה היה להקנות את הזכויות בנכס במתנה למשפחת המערערת. כמו כן, עולה כי העברת הזכויות נעשתה בדרך של הסכם מכר מאחר שהמנוחה הוטעתה לסבור שחל איסור על העברת נכס במתנה לאדם שאינו קרוב משפחתה, ולא מתוך ציפייה כי המערערת תשלם לה את התמורה המוסכמת עבור הנכס (פסקאות 8-7 לפסק הדין). משאלו הם פני הדברים, ובשים לב לכך שלאורך השנים המנוחה לא שילמה שכר דירה בהתאם להסכם השכירות, ואילו המערערת לא שילמה את התמורה, סבורני כי הצדדים לא התכוונו לקיים את הוראות ההסכמים בשום שלב, וכי עיצוב החוזים בדרך הזו נעשה על מנת להתחמק מהוראות הדין שהמנוחה טעתה לחשוב שמגבילות את האפשרות להקנות את הזכויות בנכס למערערת ללא תמורה. על כן, בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים הסכם המכר, וכן הסכם השכירות, בטלים.
14. ואולם, בכך לא סגי. כאמור, במצבים בהם מתחת לחוזה למראית עין קיימת בין הצדדים הסכמה אמיתית, הכירה הפסיקה בכך שניתן לתת לה תוקף כל עוד החוזה הנסתר עולה בקנה אחד עם הוראות הדין (וראו פסקה 12 לעיל). בענייננו ההסכם הנסתר, העומד מאחורי הסכמת הצדדים, לפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, הוא הסכם מתנה, על פיו הבעלות בנכס תעבור למערערת ללא תמורה (בכפוף לזכות שימוש למנוחה בחייה). ודוק, התחייבות למתן מתנה שכזו טעונה מסמך בכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), ועל כן ספק גדול אם ניתן היה לאוכפה אילו הסכם המכר היה עומד לבדו (ראו והשוו: עניין אחי תקומה, בפסקה 5(ד)). אפס, בענייננו, הועברה הבעלות במקרקעין, ועניין זה מייתר את הצורך להיזקק לדרישת הכתב במקרקעין (דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים 477-476 כרך א (מהדורה שנייה 2008); ע"א 274/79 חורי נ' כנען, פ"ד לה(3) 337, 352 (1981)). מכאן, שהשילוב שבין שלושת אלה: קביעת בית המשפט כי הסכם המכר הוא חוזה למראית עין; הכרתו בכך שההסכמה האמיתית בין הצדדים הייתה להקניית הנכס במתנה למערערת (בכפוף לזכות שימוש למנוחה בחייה); והעברת הבעלות בנכס למערערת, אמור היה להביא לתוצאה של הכרה בזכות המערערת לבעלות במקרקעין. דהיינו, לקיום החוזה הנסתר.