15. בית המשפט המחוזי היה ער לכך שבטלות החוזה למראית עין אמורה להביא לקיום ההסכמה האמיתית בין המנוחה ובין המערערת, אך קבע כי לא ניתן לעשות כן בנסיבות העניין, שכן לשיטתו החוזה הנסתר נוגד את הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה. לגישתו, מהעובדה שהסכם המכר נערך באופן שאִפשר למנוחה לחזור בה מהקניית המתנה עד ליום מותה על סמך הטענה כי המערערת הפרה את החוזה, ניתן להסיק כי כוונת המנוחה הייתה להעביר את הזכויות בנכס רק לאחר פטירתה. מסקנה זו ניתן היה ללמוד, לדידו של בית משפט קמא, גם מהעובדה שעד ליום מותה המשיכה המנוחה להתגורר בנכס ללא תמורה ונהגה בו מנהג בעלים. כפי שיפורט להלן, עמדתי בסוגיה זו, הנוגעת בעיקרה לפרשנות המשפטית שיש לתת לעובדות המקרה, שונה. אך תחילה נדרש לעמוד ביתר פירוט על ההסדר אשר קבוע בסעיף 8(ב) לחוק הירושה, והאופן שבו הוא פורש בפסיקה.
מתנה מחמת מיתה
16. סעיף 8(ב) לחוק הירושה קובע כי:
מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה.
בהתאם להוראות הסעיף, לא ניתן לתת תוקף לעסקת מתנה הקובעת כי הקניית המתנה תיעשה רק לאחר מותו של הנותן. ביסוד הוראה זו קיימים מספר רציונלים, ובראשם הרצון למנוע מצב בו ידיו של המוריש יהיו כבולות בירושתו לעסקת מתנה שאין הוא יכול לחזור בו ממנה (זאת בהינתן סעיף 5(ב) לחוק המתנה הקובע מגבלות מסוימות על הכלל לפיו ניתן לחזור ממתנה. לרציונל זה ראו: ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 677 (1974); ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון, פסקה 12 לפסק הדין של השופטת ברון (5.5.2016) (להלן: עניין נחשון)). לצד טעם זה, תכלית נוספת של הסעיף היא למנוע מצב בו יעקפו הדרישות התוכניות והצורניות של חוק הירושה, אשר נועדו להבטיח את רצונו של המוריש (מרדכי ראבילו "על מתנות ויום המוות – סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 ושאלת ההבחנה בין מתנות inter vivos לבין מתנות mortis causa" ספר זיכרון לגד טדסקי – מסות במשפט האזרחי 581, 587-586 (יצחק אנגלרד, אהרן ברק, מרדכי ראבילו וגבריאלה שלו עורכים 1995) (להלן: ראבילו); עניין נחשון, שם). כן הובע החשש כי בהיעדר האיסור על הקניית מתנה לאחר המוות, יגבר הסיכוי לנישולם של יורשים חוקיים וראויים מהזכות לרשת את נכסי המנוח, במיוחד במצבים בהם נפגע שיקול הדעת של המנוח או שההתחייבות ניתנה עקב ניצולו (ראבילו, בעמ' 589; ע"א 679/76 סלי נ' עיזבון שפר, פ"ד לב(2) 785, 795-794 (1978); ע"א 3727/99 אוניברסיטת בן גוריון בנגב נ' בן בסט, פסקה 4 (7.7.2002) (להלן: עניין בן גוריון)).